מעמד החרש ביהדות

שלום לירון
המשפט השיפוטי שהבאת מאותו מאמר הוא חסר שחר. זה כמו להגיד שהקביעה של הפוסקים שאדם גידם אינו חייב בהנחת תפילין של יד, היא קביעה חמורה, משפילה ומפלה. אין בחז"ל קביעות משפילות ומפלות בעלי מומים כלשהם. כל אדם נבחן לפי יכולתיו, ואם חסרה לו יכולת כלשהי שבה תלויה מצווה מסוימת וכדומה, ממילא אין הוא מחויב ולעיתים אין הוא יכול לקיימה.
החרש הגמור שאינו יכול לא לשמוע ולא לדבר, היה בזמן של חז"ל, כשלא היו בידם האמצעים הטכלנולוגיים והטיפוליים שקיימים בזמננו, היה חסר דעת מחמת הניתוק הגמור מכל קשר אינטלקטואלי עם סביבתו. ולכן היה מעמדו ההלכתי דומה למעמדם של השוטה והקטן, שאין בכוחם לבצע עסקאות וקנינים, דברים שמטבעם דורשים דעת ויכולת החלטה. כמו כן החיוב במצוות תלוי הוא בדעת ובהכרה המאפשרת את קבלת המחוייבות לקיימם, ולכן אנשים שאין להם דעת פטורים מקיום המצוות.
המקור שממנו למדו זאת חז"ל הוא כנראה הסברא. ראי למשל בבלי גיטין לגבי שליחות: "חרש שוטה וקטן דלאו בני דיעה נינהו". או שבועות מב ע"א ברש"י :"שהחרש והשוטה קטנים הם בלא דעת".
לאור זה כתבו פוסקים שחרש שעל ידי אמצעים מגיע למצב שהוא שומע ומדבר, מוגדר היום כפיקח. אמנם כשמדובר במי שהאמצעים לא הביאו אותו למצב של שמיעה או של דיבור, למרות שניכר בו שהוא בר דעת ויכולת אינטלקטואלית, יש פוסקים שהגדירו אותו עדיין כחרש לענינים שונים, כנראה משום שחששו שאינטיליגנציה החסרה את התקשורת המילולית יתכן שיש בה חיסרון מסויים ברמת הדעת הנדרשת לאותם ענינים.
אני מציע שתעייני במספק ספרי שאלות ותשובות של פוסקי זממנו העוסקים במעמדו של החרש במציאות זמננו. למשל: אגרות משה חלק יו"ד ד ד"ה וכן מפורש, וכן שם סי' מט* חלק אה"ע ג סי' לג*
שו"ת יביע אומר חלק ז סי' יז (ובמקורות שהביא שם)* ובשו"ת מנחת שלמה א סי' לד.
בהצלחה

התשובה נתנה ע"י הרב ברוך קהת.