שאלה
שלום הרב,
יש לי שאלה בנושא מאוד בסיסי.
חלק גדול, אולי אפילו רוב ההלכות, הן דינים שמקורם הוא בתלמוד הבבלי, ושאין להם איזכור מפורש בתורה שבכתב, או שיש להם איזכור אך הם הורחבו בצורה שאינה משתמעת מהפשט. אנו חובשים כיפה, מברכים ומתפללים בזמנים קבועים ובנוסחים קבועים, נוטלים ידיים ומברכים למרות שכל הנ"ל לא הוזכרו במפורש כציווי עד זמן התלמוד הבבלי. לכאורה אין עם זה שום בעיה, שהרי אנו מאמינים שזה הגיע אלינו כתורה שבעל פה מסיני ביחד עם התורה שבכתב, ולכן יש לזה תוקף כמצווה לכל דבר.
אך הרמב"ם ב"הקדמה למשנה", אם הבנתי אותו נכון, מבחין בין סוגי הדינים שבמשנה וקובע שמה שהגיע כמסורת מסיני- אין עליו ולא תהיה עליו מחלוקת. כל המחלוקות הן רק בדינים שהוצאו בהגיון, שבאופן טבעי עלול להיווצר בהם מחלוקת.
אם כך אני יכול להסיק שכל דבר שאני ימצא בו מחלוקת, אדע שלא מדובר בהלכה שנמסרה מסיני אלא בדבר שהוצא בדרך ההגיון.
וכאן מתעוררת שאלה. כי התלמוד הבבלי מלא וגדוש בדרשות של פסוקים שהוצאו מפשוטן, והתירוץ המקובל ל"שינוי" הפשט הזה הוא שזה פירוש מקובל, או ש"קרא אסמכתא בעלמא". (הרמבם קורא לזה "פירוש מקובל" שעליו לא יכול להיות מחלוקת). אז אם הפירוש מקובל- איך אנו מוצאים עליו מחלוקת? איך הגמרא מביאה לפעמים הווא אמינא לפירוש מסוים (ולא קשור לפשט) ובסוף חוזרת בה ומפרשת את הפסוק אחרת- אם הפירוש מקובל הייתם צריכים לדעת עליו מראש! למה הסתבכתם בשקלא וטריא?!
ואם זה רק "קרא אסמכתא בעלמא"- אז בשביל מה להתווכח? אין לויכוח שום נפקא מינה כי זה לא משנה כ"כ איזה פסוק יהווה את האסמכתא כי הדין בעצם תקף גם בלי האסמכתא כמו כל "הלכה למשה מסיני".
כל זה מביא אותי למסקנה שכשאמורא מסוים מפרש פסוק בצורה מסוימת זה כנראה לא כי הפירוש היה מקובל מסיני- כי אחרת לא היו חולקים עליו, וחוץ מזה שכולם היו יודעים על הפירוש אם הוא הגיע מסיני ולא היתה ההקדמה "אמר רב חסדא:" כמו שלא ייתכן "אמר רב חסדא: לא תחסום שור בדישו" שהרי זה הגיע מסיני וידוע לכולם.
אז מה זה אומר, שאת כל הפירושים של הפסוקים שרחוקים כ"כ מהפשט הם הוציאו משכלם? הם הרי לא היו נביאים, וכמו שהראיתי זאת גם לא הייתה מסורת כנראה, אז איך הגיעו לפירושים כאלה רחוקים? איפה ההגיון?
אני מדגיש שמבחינתי השאלה היא לא רק "לפי שיטת הרמבם" כי הדברים למעשה באמת נובעי
תשובה
שלום וטוב.
שאלה יפה שאלת.
אענה בכמה נקודות:
א. יש החולקים על הרמב"ם,וטוענים שיכולה להיות מחלוקת גם לגבי פירושים כמו "עין תחת עין".
ב. באופן כללי, ברור שאיננו מבינים את דרכי המדרש, המחשבה והפירוש של חז"ל, שרחוקים מן ההיגיון שלנו, אבל ודאי יש בהם היגיון אחר.
ג. ישנה שאלה גדולה האם מדרשי חז"ל הם "מדרש יוצר" שיוצר את ההלכה, או "מדרש מקיים" שרק מאושש הלכה קיימת שנמסרה במסורת או נוצרה בסברה.
ד. באופן תיאורטי, תיתכן בהחלט מחלוקת גם לגבי דבר שנמסר במסורת - מחלוקת על עצם המסורת או על פרשנותה. זה לא משנה את המחויבות שלנו לקבל את מסקנת ההלכה למעשה, כי אנו נשענים על סמכותם של חז"ל שקיבלו מהקב"ה לפסוק למעשה. ואין זה משנה לעניין זה אפילו אם חכמים טעו - שהרי "לא תסור" אפילו "מראים בעיניך על שמאל שהוא ימין - שמע להם" (ספרי). כלומר: המחקר ההיסטורי אינו משנה את פסיקת ההלכה למעשה, כי אנו פוסקים על פי המנגנון של פסיקת ההלכה, ו"לא בשמים היא". ואם לבת קול לא נשמע, כל שכן שלא נשמע לבת ההיסטוריה. ההלכה נותנת לנו מנגנוני הכרעה, כולל מנגנון להכריע לגבי ספקות בנוסח התורה. וגם בזה אנו מכריעים לא על פי מחקר היסטורי, אלא על פי קביעת המנגנונים ההלכתיים.