שאלה
שלום. אני לא יודעת איזו תשובה אני מצפה לקבל בכלל. אני רק יודעת שהשאלה הזו הסעירה אותי מאוד. אני מקוה שזה לא בלבול מוח אחד גדול. כדי שתבינו על מה אני מדברת אני אתן קצת רקע. אני בת 15, ולומדת בבית ספר תיכון קטן לבנות שחלקן מבתים עם קשיים, ויש אצלנו גם בית ספר יסודי.
יום אחד ישבתי במרפסת שעל הגג, וכמה בנות מבית הספר היסודי היו שם איתי והתחילו לדבר איתי. פתאום אחת מהן הצביעה ברגלה לסורגים (הם לא גבוהים) ואמרה לי: "רוצה לראות שיש לי אומץ לקפוץ למטה?" אמרתי "לא!" (לא נראה לי שהיא התכוונה ברצינות)
ואז היא שאלה אותי "תגידי, למה אכפת לך ממני?"
התבלבלתי. עניתי לה "מה זאת אומרת? כי את בנאדם!"
בעצם לא היתה לי תשובה. אחר כך חשבתי על זה הרבה. למה באמת אכפת לי ממנה? אני לא מכירה אותה. אני לא אוהבת אותה. היא לא קשורה לחיים שלי בכלום. ובכל זאת אכפת לי שהיא לא תקפוץ. האם אכפת לי ממנה רק בגלל שאני דואגת לעצמי? (כי המחשבה הראשונה שעלתה לי זה שהיא לא תקפוץ כי הם באו לשם אחרי וזאת תהיה אשמתי) למה אכפת לי מאחותי ומאמא שלי? למה אני מתנדבת עם ילדים מיוחדים? הכל בשביל עצמי? אני לא רוצה להאמין שזה נכון, שבסופו של דבר אני חושבת רק על עצמי. אני הולכת להתנדב כי זה נותן לי תעסוקה. אני עוזרת לאחותי כי אחרת יהיו לי נקיפות מצפון. למה לאנשים אכפת מאחרים? אז מה אם היא בן אדם? אני יודעת שיש ציווי לאהוב כל אחד מישראל, אבל לא נראה לי שאכפת לי בגלל זה... אני לא יודעת מה אמורה להיות התשובה, אם יש לזה בכלל תשובה או אם יש כאן בכלל שאלה. אבל המקרה הזה מטריד אותי.
יותר מזה- בהנחה שאני דואגת לכולם בגלל שאני דואגת לעצמי-איך אני יכולה לשנות את זה שאני אדאג באמת רק להם? האם זה אפשרי בכלל? האם זה אמור להיות ככה?
תודה.
נ.ב. אתם חושבים שאני צריכה לדווח ליועצת בית הספר על מה שהיא אמרה? (מטריד אותי שהיא ילדה קטנה שמדברת ככה-אם זאת היתה ילדה מבית הספר שלי לא הייתי נבהלת, כי זה לא משהו בלתי רגיל)
תשובה
בס"ד
שלום לך,
נהניתי לקרוא את השאלה שלך. זו דוקא שאלה טובה מאוד ועמוקה מאוד (אם זה מעניין אותך, הרב קוק זצ"ל מזכיר שאלה דומה בספרו "אורות הקודש"). מדברייך רואים שיש לך מודעות פנימית גבוהה, וגם לב טוב ורצון לעשות דברים "לשמה". יישר כוחך!
התשובה לשאלה שלך היא שהנפש שלנו בנויה מכמה רבדים, ולכל אחד מהם יש רצונות משלו. באמת יש בנו חלק נמוך שרוצה רק את ההנאה האישית שלנו. זה לא חלק רע: הרי אנחנו צריכים לדאוג גם לעצמנו, ומלבד זאת אפשר לנצל את החלק הזה להרבה דברים טובים. זה מה שנקרא בלשון חז"ל "שלא לשמה" (למשל, להתנדב מתוך רצון שלא להשתעמם), וכבר אמרו חז"ל "לעולם ילמד אדם תורה (וכן לגבי כל המצוות) אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".
אבל יש בנפש שלנו גם חלקים גבוהים יותר, שרוצים ונמשכים אל הטוב בגלל שהוא טוב, ולא בגלל הרווח האישי. אין מה לשאול "למה" אנחנו רוצים את הטוב. הרצון הזה פשוט קיים בנו כי כך נבראנו. הדאגה שלנו שבני אדם לא ייפגעו, והעזרה שלנו לאחרים, היא בודאי לא רק בגלל רווח אישי, אלא בגלל שיש בנו רצון ואיכפתיות שיהיה לאנשים טוב ולא רע. גם האהבה הפשוטה שלנו לקרובים אלינו, היא בודאי אהבה אמיתית ולא רק חישובי כדאיות. גם אם אנו עוזרים להם "כדי שלא יהיו לנו יסורי מצפון", זה עצמו מלמד על כך שיש בנו רצון מוסרי גבוה שאם אנו מתכחשים אליו זה גורם לנו כאב (מעולם לא שמעתי על אדם שאכל גלידה כדי שלא יהיו לו יסורי מצפון...).
מה שקורה בדרך כלל הוא, שהרצונות השונים משמשים בנו בערבוביה, לפעמים כל אחד פונה לכיוון אחר ואז צריך לבחור ביניהם, ולפעמים כולם פונים לאותו כיוון, כל אחד מסיבותיו שלו. אם גם הרצונות הנמוכים שלנו פונים בסופו של דבר לכיוון החיובי, זה מצב טוב מאוד.
אני חושב שמה שמבלבל אותנו לפעמים, הוא העובדה שגם הרצונות הגבוהים והטהורים ביותר מתחילים בסופו של דבר מִתוכֵנו. גם אדם שבוחר להישרף על קידוש השם, וגם אמא שמצילה את הבן שלה במחיר חייה שלה, עושים זאת בסופו של דבר כי [הם] רוצים לעשות זאת. אחרת הם לא היו עושים. אבל העובדה הזו כמובן אינה אומרת שהם אגואיסטים, כי הרי אנו רואים בעינינו שאיכפת להם מהזולת עד כדי מסירות נפש.
לגבי מה ששאלת בסוף, נראה לי שאכן כדאי לספר את זה למישהו מהצוות החינוכי. למען האמת, השאלה שלה "למה אכפת לך ממני?" מטרידה אותי יותר מהעניין של הקפיצה. ילדה במצב בריא עם משפחה אוהבת וכו´ לא אמורה לשאול שאלה כזו, כי זה אמור להיות מובן מאליו. אני משער שחסרים לה הרבה חום ותשומת לב והיא מרגישה שלאף אחד לא איכפת ממנה, וכדאי שמישהו מהצוות החינוכי ידע מכך.
כל טוב לך, ותמשיכי לעשות הרבה דברים טובים,
יוסף
yosefrez@gmail.com