למען מה מוכנים למסירות נפש

שלום!

דבר ראשון, אני חייבת לציין שזו חתיכת שאלה..

צריך הרבה עומק כדי להתעסק עם הנושא הזה, או אפילו רק לחשוב עליו.. אז כל הכבוד לך!

משהו שאת מוכנה למות למענו,

וואו.. זו באמת שאלה מורכבת, וכדי לענות עליה נראה לי עדיף להוריד אותה שניה לקרקע..

את אומרת שעוד לא מצאת בשביל מה שווה למות..

נראה לי שהשאלה שמתבקשת לפני, זה..

איך בכלל אפשר למות בשביל משהו...?

אני חושבת שלפעמים אנחנו שמים דגש גדול מאוד על דברים שוליים,

ובגלל זה קשה לנו הצביע על ה-דבר. שנקריב בשבילו הכל..

ולמה אני מכוונת..

דוגמא קטנה,

כשבחרתי את השנת שירות שלי, בחרתי אותה חדורת אידיאלים,

מלאת ביטחון שאני הולכת לשנות, לתרום, בכל כוחי.

זה החזיק בדיוק חודש. (אם בכלל..)

ומה קרה..?

השגרה, החיים משפשפים.

פתאום קשה לקום בבוקר, פתאום מחפפים פה.. מחפפים שם,

פתאום מקטינים ראש, מעלימים עין.

לא עושים הכל במאה אחוז.

לאן נעלמו האידיאלים..?

הם איפשהו התעטפו בשכבות ההרגל.

כי פתאום הדברים הקטנים שבדרך (לישון, חברות או כל דבר אחר) עולים על המטרה שלי.

ואני חושבת שזה נוגע בכל רובד בחיים.

אנשים מטבעם מחפשים טוב, שלימות. אפשר ללכת רחוק יותר ולומר- מחפשים משהו ששווה למות למענו.

אבל, צריך כסף, אז רודפים אחריו.

רוצים אהבה, אז מתאמצים למצוא.

רוצים פרנסה, אז הורסים את הבריאות בשבילה..

ובסופו של דבר, כולנו תקועים בגלגל כזה..

והאידיאל, של למות למען משהו, נקבר עמוק בפנים.

אני חייבת להוסיף את הסיפור של רועי קליין,

בטח שמעת עליו, ולמקרה שלא..

רועי קליין נהרג במלחמת לבנון, אבא לשניים ובעל מסור,

הוא נהרג כיוון שקפץ על רימון, על מנת להציל את חבריו.

לי אישית, היה קשה להבין את זה.

הערצתי אותו ברמות מטורפות, אבל מכאן ועד להזדהות לגמרי, ז"א-להיות מסוגלת לעשות את זה גם.. המרחק היה גדול.

פעם שמעתי משהו חזק בקשר לזה,

אמרו שרועי, לא קפץ על הרימון סתם ככה, מהחלטה של רגע,

הוא קפץ על הרימון כי הוא חיי שם.

הוא חיי את זה כל חיו. כי הוא הקדיש את כל חיו לא לעצמו, אלא הרבה מעבר.

מה שאני מנסה להגיד פה,

שלדעתי כדי להיות מסוגל למות למען משהו,

חייבים לשגות בו יומם וליל,

כדי להיות מסוגל למות למען משהו,

צריך קודם כל לחיות אותו.

להתעסק איתו כל הזמן, לחשוב עליו,

ולנסות כמה שיותר, למנוע מההרגל לטשטש את האידיאל.

אתה צריך כסף..?

תעבוד, אבל שהמטרה תהיה לך מול העניים.

רוצה משפחה.. אהבה...?

תשיג את זה, עם תמונה מאוד ברורה שלא תסתור את המטרה שלך.

וכך, כמה שיותר, לחיות את האידיאל.

וכך נראה לי משיגים את היכולת למות למען משהו.



השאלה שלך זה בעצם..

מהי המטרה..?

מה התמונה שאמורה לעמוד לנגד עניי כל הזמן,



את יודעת מה, נלך רחוק יותר,

מה בא קודם,

הרצון למות למען דבר מסוים.. או ההשקעה בו..?

את צריכה קודם לגלות מזה הדבר ששווה למות למענו, להרגיש דחף ריגשי מטורף, ואז התחיל לחיות אותו...?

לדעתי התשובה היא לא..

לדעתי, רק אחרי שאתה משקיע במשהו, הוא מספיק שלך כדי שתהיה מוכן ללכת אחריו עד הסוף.

אז מה עושים..?

משתמשים בהתחלה בראש, ואז הלב נכנס לתמונה, והוא זה שמעניק לך את הכוח להקריב את החיים..

וזה מתחבר לעיניין של אמונה,

הרב אבינר כותב בספר משיב הרוח על מושג האמונה,

מזה להאמין..

לדעת משהו..?

להרגיש אותו..?

שכל או רגש..?

והוא אומר שאמונה זה דבקות.

אמונה זה לדעת משהו, להרגיש אותו בלב, ומתוך כך לחיות אותו.

לחיות אותו מספיק טוב כדי למות במקרה הצורך,

הוא נותן שם בתור דוגמא את המחבלים ימ"ש.

תראי, זה שאנחנו לא מאמינים ברצח זה דבר אחר.

אבל אי אפשר להתכחש לזה, שהם דבקים באמונה שלהם.

אמונה מוטעת, אבל הם עדיין דבקים בה.

אצלם זה סתם שטיפת מוח, אבל זו רק דוגמא.



ומזה באמת הדבר האמיתי הזה..?

תראי, נראה לי שאת התשובה הזאת שתינו יודעות,

פשוט לא תמיד אנחנו מתחברים אליה,

וכן.. אני מדברת על הקב"ה.

אפשר לשמור הכל, לאהוב אותו.. להתפלל..

אבל למות..?

זה כבר עיניין אחר,

מאיפה יש את הכוח להקריב את החיים שלך,

למען משהו כ"כ רוחני שלא רואים..?

תראי,

הדבר הראשון שעולה לי לראש בקשר להקרבה זה בעצם להיות הורים..

שהם מוסרים את חייהם יום יום למען הילדים שלהם,

לפעמים קשה לנו לראות את זה.. בגלל היומיומיות שבקשר שלנו איתם,

אבל בואי ננסה להיות אובייקטיביות.

ההורה עובד, כדי להרויח כסף, כדי לפרנס את הילד,

מכין אוכל יום יום לילד, לא ישן בלילה בשבילו, הכל, את הכל הוא מקדיש לילד שלו.

ובסופו של דבר, אני מאמינה (שלא נגיע לשם ח"ו) ההורה יהיה מוכן למות למען ילדו.

למה..?

לא כי הוא הוליד אותו..

כי הוא חיי אותו,

וזה חוזר התחלה,

כי ההורה קודם כל הקדיש את חיו לילד,

ואח"כ,

היה מסוגל למות בשבילו.



ומכאן נראה לי מגיעים למשוואה הזו.

אתה צריך לדעת קודם כל מה שווה את זה בכלל.. למה אני פה, ומכאן למען מה אני חיי..

אתה מתחיל לשגות בו כל הזמן, חושב מברר, מקריב בהתחלה בקטנות (תפילה, צניעות, לשון הרע) מאוחר יותר.. בשלב מתקדם ממש אתה משיג כאלה כמויות של חיבור, שאתה פשוט תקפוץ על הרימון כשזה ידרש..



זו עבודה מטורפת,

יותר מזה, זה נקודה שלא הרבה מקדישים לה מחשבה.

אשרייך על העומק,

זה בכלל לא ברור מאליו!!

בעז"ה, שנצליח להיות מסוגלים.



ליבנת.

Livnatm4@walla.com