למה ילדים עושים צרות?

גבי יקר,
אשרייך על כל התחזקות והתקרבות אל השם. אני מאחל לך ולכל בני ביתך שמחה וקרבה גדולה ואמיתית בין כולכם.
ולגבי שאלתך החשובה. ילדים לא עושים סתם "צרות". משהו מציק להם וכך הם מבטאים את זה. כדי לדעת מה בדיוק קורה אצלכם בבית צריך יותר להכיראותכם כך שקשה לי לענות לך בדיוק, אבל אכתוב לך כמה דברים בנושא באופן כללי.

נדמה, כי אין סוגיה מתאימה מסוגיית חינוך ילדים, לדבריו של רבי נחמן: "לפעמים, כשלא רוצים לסבול קצת – סובלים הרבה" ("שיח שרפי קודש", א' – ו'). יש צער בגידול ילדים, יש התמודדות וקושי. אבל כאשר אדם מתמרד ובועט בייסורים, דבר זה עצמו גורם לו לסבול יותר.

יש מושג של לקיחת אחריות יתר, אבל כמו כל דבר ביהדות, אם נוטים יותר מדי לצד אחד אפשר לטעות גם לצד השני. ואם מתרפאים מאחריות יתר אפשר לחלות בחוסר אחריות.

לפעמים נוח יותר לחשוב שמוטב שילדינו יתנהלו כרצונם, העניינים כבר יסתדרו מאליהם. גם אם הם מאבדים כיוון, רבים או משתוללים יותר מדי, קל מאוד לומר לעצמנו: "יש להם יצר הרע." או: "ככה זה ילדים...". אבל לפעמים זו פשוט בריחה שלנו מלקיחת אחריות. לפעמים אנחנו צריכים להיכנס לתמונה, לשים להם גבולות, לתת להם כיוון, לשחק אתם או ללמד אותם להעסיק את עצמם. הרבה פעמים אנחנו תוהים ומשתוממים איך ילדינו "לא מבינים דבר פשוט כל-כך...". 'הדבר הפשוט' יכול להיות איך לסדר את החפצים שלהם, איך לשחק עם חברים, איך לדבר למבוגרים, איך לאכול או כל דבר אחר. אבל התשובה לשאלה: "איך הם לא מבינים?" פשוטה מאוד: אף אחד לא לימד אותם. יכול להיות שמה שנראה לנו פשוט ובסיסי לא ידוע להם כלל ועיקר. הם לא נולדו עם מאגר מידע מושלם אודות צורת ההתנהגות בעולם. מישהו צריך ללמד אותם. והמישהו הזה יכול להיות רק ההורים שלהם. במקום שנכעס על בורותם וננחית עליהם הוראות, אנחנו צריכים, הרבה לפני שחמתנו עולה, לשבת אתם בשקט ולהסביר להם את כללי המציאות וכללי ההתנהגות. לא פעם ולא פעמיים. עד שיתרגלו ויפנימו. גם אנחנו לא מבינים כל דבר בפעם אחת, וקוצר רוח יכול להועיל רק לדבר אחד – שהם יחושו מאוימים ואשמים במה שאינו אשמתם כלל, ויפתחו התנגדות וקושי ללמוד את מה שאנו רוצים ללמד אותם. כמו שברור לנו שצריך ללמד תינוק איך לאכול בכלי אוכל ולא בידיים ואנחנו לא כועסים על שאינו מבין את זה ברגע, כך בדיוק צריך ללמד כל ילד את כל סוגי מיומנויות החיים. לא לעשות את זה בכלל או לחשוב שזה אמור להשפיע בפעם אחת – זה חוסר אחריות.

למה אנחנו מאבדים סבלנות או חסרים אותה מלכתחילה? כי ההתמודדות עם יצור קטן וחסר דעת שמעשיו בלתי צפויים ולרוב מטרידים – גורמת לנו צער. איש אינו רוצה לסבול, ולכן באופן אוטומטי וללא מחשבה אנחנו מנסים לסלק במהירות את מקור הסבל. אבל על השגיאות שנעשה עכשיו מתוך חוסר סבלנות, נאלץ חלילה לסבול אחר כך הרבה יותר.

ההכנעה לרצון השם, לסבל המועט של לקיחת אחריות, תחסוך מאתנו סבל רב יותר בעתיד. מי שמוכן לסבול מעט, אינו סובל הרבה.

איך יודעים מתי צריך לקחת אחריות ומתי אנו לוקים באחריות יתר? היה נוח מאוד לו היה לנו מכשיר כזה כמו מודד חום שהיה אפשר למדוד בעזרתו מה המצב אצלנו. למען האמת יש לנו מכשיר כזה. המציאות עצמה היא מכשיר כזה. אם ילד זה או אחר מתנהג בקביעות שלא כראוי –זהו המדד לכך שמשהו בהנהגתנו אינו מדויק. קל יותר לתלות את האשם בטבעו של הילד, ביצרו הרע בחבריו, בהשפעת הרחוב וכדומה, אבל אם נעשה בדק בית נגלה תמיד שמקור הזיוף הוא גם בנו. אם הילד מפונק, מחשיב את עצמו יתר על המידה או פוגע באחרים – כנראה קיבל מנת יתר של תשומת לב וזה גרם לו לגאווה. ואם הילד מסוגר, בודד ואבוד, ייתכן שהוא חסר יחס ותשומת לב; לא לקחנו עליו מספיק אחריות.
כמובן, יש מקרים רבים שבהם הזיהוי אינו פשוט. ילד כעסן או ממורמר מצביע גם הוא על חוסר דיוק שלנו, בין באחריות יתר ובין בחוסר אחריות.

מה עושים? קודם כול לא מאשימים את עצמנו. כידוע אנחנו איננו מושלמים. גם לנו יש יצרים רעים ובלבולים וגם עלינו עובר מה שעובר. ולכן השלב הראשון הוא ללמד זכות על עצמנו שמצדנו היינו רוצים לעשות את הדבר הנכון ביותר, ואם שגינו הרי זה מתוך חוסר הבנה של המציאות ולא מתוך רצון רע. אין לנו בשל מה להלקות את עצמנו, וגם הקדוש ברוך הוא איננו מלקה אותנו או מצביע עלינו באצבע מאשימה. הרי הוא עצמו ברא אותנו חסרי שלמות. כל שעלינו לעשות כאשר מופיעים תמרורי החוסר דיוק – הלוא הם ההתנהגויות הלא ראויות של ילדינו - הוא לנסות לזהות אט אט את חוסר הדיוק אצלנו, כמובן בעיקר בתפילה ובהתבודדות, ולבקש עזרה משמים לדייק יותר; להסיר אחריות במקום שצריך ולקחת אחריות במקום שצריך. כולנו יודעים היטב שגם ברגע שנדע מה נכון לעשות, עודנו עלולים להגיב תגובה שגויה מתוך הרגל וטבע. גם אנחנו איננו משתנים ביום אחד ובאמת גם לא מצפים מאתנו לשינוי כזה. כמו שאנו זקוקים להרבה סבלנות כלפי ילדינו, אנו זקוקים לסבלנות כלפי עצמנו.
סבלנות היא תוצר לוואי של אמונה ואינה רק עניין של החלטה, ואמונה היא הפרי המתוק של ריבוי תפילה.

לתת הכול לילדים או לא לתת להם כלום הם בעצם שתי פנים של בעיה אחת – חוסר מודעות עצמית וממילא חוסר דיוק. לתת הכול – אחריות יתר; לא לתת כלום – חוסר אחריות. והאות לכך שמדובר בעצם בבעיה אחת הוא העובדה שכאשר מי שחוטא באחריות יתר כבר "שבע" מההזדהות המוגזמת הזו ומאבד את עצמו לגמרי הוא נופל לחוסר אכפתיות ולאכזריות, כי אינו יכול עוד לשאת את העומס שגרם לעצמו. (וכמובן, הוא יאשים את ילדיו בחוסר אכפתיות ובדרישות שאין להן סוף וכדומה.) כן מי שחוטא בחוסר אחריות עשוי להיתקף לפרקים ביסורי מצפון ולהעניק לילדיו תשומת לב מוגברת ומוגזמת בתור פיצוי מלאכותי. זהו כמובן פיצוי זמני ובלתי מספק שאינו משיג את מטרתו כלל, כי ממילא עתיד אותו הורה לחזור לטבעו ולהפגין כלפי ילדיו חוסר אכפתיות והרי הוא כמי שמשקה את ילדיו הצמאים מים מלוחים.

בדור שלנו אנו רגילים לחפש לכל דבר פיתרונות חיצוניים, חזקים, מידיים וקלים, ומה יותר קל מלהרים את הקול או לכעוס? אבל יש להבין שתוקפנות אינה עוצמה. טבעה של תוקפנות הוא, שלא זו בלבד שהיא אינה פותרת בעיות ואינה מכניעה את הסוררים, אלא היא גם מולידה תוקפנות נגדית. גם אם כרגע אין לה ביטוי ישיר, היא תמצא את ביטויה בדרכים עקיפות משלה: ילד שצועקים עליו, יצעק על אחיו הקטנים או על חבריו; ילד שמאיימים עליו ילמד שאיום הוא צורת תקשורת, וגם אם לעולם לא יפנה אותה בגלוי כלפי הוריו (דבר שכלל אינו בטוח) יש סיכוי סביר שיפנה אותה בעתיד כלפי בן זוגו וילדיו שלו וגם הם יפנימו את המסר הרע וינהגו כמותו.

פחד מוליד תוקפנות. אמונה מולידה עוצמה.
אבל איך עוצרים את גלגל האימה הזה? איך קונים אמונה ואיך מסלקים את הפחד? איך שוברים את טבענו?

לאמתו של דבר, גם לשאלה הזו , אותה תשובה – ריבוי תפילה. מי שרגיל בתפילה כבר לא מנסה להכניע. הוא מוכן לסבול קצת. הוא מחובר לאמונה. יש לו כוחות אחרים. בלי זה באמת אין לו כוח.

אני ממליץ לך על הספר שלי: "אבק לזהב. חינוך ילדים על פי משנתו של רבי נחמן מברסלב". אפשר לרכוש אותו דרך משרדי "לב הדברים" 02-5667567
תוכל לראות גם מאמרים בנושא זוגיות וחינוך ילדים באתר לב הדברים.

בהצלחה רבה בכל
פסח כשר ושמח
ארז