שאלה
הבנתי כי ע"פ הדין היהודי, רק במידה ויש שני עדים ניתן לענוש רוצח וכן כל פושע אחר, וזה קשה לי: מה רע שראיות ברורות או הודאת הנאשם? הרי ברוב הפשעים שנידונים כיום הדין נוכרע ע"פ ראיות וכדו' וכך הנאשם מורשע, ואילו ע"פ דין תורה יש צורך בשני עדים! זה קשה לי. גם הענין שסנהדרין שהרגה פעם ב-70 שנה מישהו היתה נקראת סנהדרין קטלנית כנראה מראה כי קשה מאד להרשיע נאשמים ע"פ ההלכה, שכן לא סביר בכלל שלא הייתה אף רציחה אחת במהלך 70 שנה...
מה ההיגיון שבדבר? (וחלילה אני לא שואל לנגח וברור לי שזו האמת כי כך הקב"ה ציוה אבל בכל זאת אשמח לשמוע את ההגיון ע"פ שכל אנושי).
תשובה
הקביעה של התורה שכדי להעניש אדם ובפרט שעונש מיתה נדרשת התראה שהנאשם מקבל על עצמו אותה, וכן עדות ברורה של שני עדים שעמדו בכל הדרישות והחקירות, מלמדת את החרדה שיש לתורה לדמו של אדם, אף כשמדובר בחשד חמור לעבירה. פרט לעצם החשש שיומת אדם שלא חטא, ישנם נסיבות שונות שיש בהם כדי להקל על חומרת העבירה, ולכן התורה מגבילה מאוד את ההוצאה לפועל של הענישה. מצד שני מתעוררת כמובן הבעיה של חוסר ההרתעה בעקבות מדיניות ענישה מקילה מדי. עם בעיה זו התמודד הר"ן בדרשותיו, הדרוש הי"א. הר"ן טוען שמשפטי התורה אין מטרתם תיקון החברה, אלא חול השפע האלוקי על עם ישראל. כדי להתמודד עם התיקון החברתי הנדרש קיים מוסד נוסף הנקרא משפט המלך, ותפקידו למלא את החסר במשפט התורה. המלך יכול ומחוייב לענוש שלא מן הדין את העבריינים המהווים סכנה לציבור. חובה וזכות זו אינה מוקנית רק למלך אלא לכל בית דין, ועל זה מבוסס הכלל "בי"ד מכים ועונשים שלא מן התורה". לעניננו אפשר לומר שחוק התורה הקובע מגבלות רבות על הענישה בא ללמדנו את החשיבות שיש לכל נפש מישראל, ואף ישראל שחטא ישראל הוא. אך מצד שני ישנה סמכות רחבה למלך ולבית הדין לסגור כל פירצה שתאפשר פגיעה בסדר החברתי.
התשובה נתקבלה על ידי הרב ברוך קהת