למה ה' לא שומע?!

שלום וברכה!
זו אכן שאלה גדולה מאוד... אבל אני חושב שבסופו של דבר, התשובה, גם אם היא מורכבת ממספר מישורים, די פשוטה. צריך רק לעבוד קשה כדי להפנים אותה, ולחיות על פיה...
שאלתך מתחלקת לכמה עניינים שונים, המשלימים זה את זה... ניסיתי, בתשובתי, לענות על כל עניין בנפרד, אך נראה שזה כרוך מדי אחד בשני...
שאלת, למעשה, מדוע ה´ לא שומע, ועל הכך התשובה פשוטה להדהים – הוא כן שומע! אך כמו אב רחום, לעיתים הוא שומע, ועונה, רק שאנחנו לא מצליחים להבין את תשובתו... הוא עונה, כי הוא יודע כי הממתק לא בריא, ולכן הוא לא נותן! כי אם הוא ימנע ממני לחטוא, הרי שבכך הוא ימנע ממני את המלחמה לשמה באתי לעולם – המלחמה ביצר הרע! בכך הוא יגרום לי להרגיש סיפוק, על שחזרתי בתשובה, ולהפסיק להתפלל – ובכך למעשה להתרחק ממנו, במקום להתקרב!
כתוב כי הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים, ולכן הוא עושה להם "חיים קשים"... לעניות דעתי, ההסבר הוא, שהקב"ה מעוניין שהם ימשיכו בקשר אמיץ איתו, וכשאדם מאמין נמצא בצרה, הוא מתפלל הכי הרבה! ובדמעות! איזו דבקות נפלאה בבורא עולם! והוא בוכה כי הוא רוצה להתקרב עוד! איזו קרבה מדהימה! למה לתת לו מה שבקש, ובכך להרוס את הדבקות הכ"כ מיוחדת הזו?!
אנו מבקשים, בדמעות, "אנא, אבא! הראה לנו את הדרך הנכונה!" והוא מחייך ואומר "אתם כבר צועדים בה, בעצם בקשתכם"! אך נופלים שוב, כדי לחזור שוב, ושוב בוכים... ואז, לתקופה קצרה, מצליחים להתגבר ולהצליח להתקדם במה שרצינו. איזה כיף! ואז מה? מפסיקים להתפלל בדמעות! ואז שוב, שולח הקב"ה את היצר הרע, שתפקידו, כמו כל דבר אחר בעולם, טוב, בסופו של דבר, גם אם לא נראה כך, ששוב יפיל, כדי ששוב נתקרב ונתפלל בדמעות! רבי נחמן מברסלב אמר על כך שזהו "ניגון חיינו". אם ניקח תו אחד במוסיקה, ורק נעלה מעלה מעלה, בסוף זה יצרום... כדי שתהיה מוסיקה טובה, מכל סגנון שהוא, היא חייבת להכיל ירידות ועליות...
אז נופלים, ושוב נופלים, וזה די מייאש... ובכן, דוד המלך כתב בתהילים כי "שבע יפול צדיק וקם". ומסביר על כך רבי נחמן מברסלב, כי כולם נופלים – הרי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"! מה, אם כן, הופך את הצדיק לצדיק? העובדה שהוא קם ומתחיל שוב!!! הנפילות רק נותנות לנו הזדמנות לקום שוב, ולהתחזק, בדרך להיות צדיקים! וה´ יודע זאת, ושומע אותנו מבקשים להתקרב, ונותן לנו את האפשרות...

השאלה השנייה הכלולה בשאלתך, היא מדוע הקב"ה לא נותן לנו את הכלים לעבוד אותו.
ישנם שני סיפורים שהייתי רוצה להביא כאן.
הראשון, שאיני יודע מה מקורו, הוא על אדם שהגיע לעולם הזה, והיה עשיר גדול, ומתוך עושרו, כפי שנמצא בפרשת השבוע ("האזינו"), "וישמן ישורון ויבעט", ולא קיים כל קשר עם הקב"ה. כשנפטר, לאחר 120, הגיע לשמים, ושם ראה מה מחכה לו, והחל לבכות ולהתחנן לאפשרות לתקן. הוחלט להחזיר אותו שוב, ב"גלגול נשמות", כדי שיעבוד את הקב"ה. "רגע!" זעק בבית הדין, "אבל אם אהיה עשיר, אשכח שוב את הקב"ה! הרי כאדם ´חדש´, לא אזכור את מה שקרה כאן!"
"ומה אפשר לעשות?" שאלו בבית הדין. התחננה אותה נשמה: "אנא! תנו לי להיות עני מרוד, כך שאצטרך להתפלל כל חיי לפרנסה, ואז אזכור את ה´!" ענה אותו עשיר. בית הדין הסכים, אך הוסיף אזהרה: "זכור שאתה בקשת! שזהו צורך נשמתך להיות עני!"
לאחר שנה, בבית עני מרוד, נולד תינוק חדש. מאז היותו תינוק ידע רעב, וכל חייו, התפלל לקב"ה. אבל לא בתפילות תודה, כמובן. תמיד זה היה כעס: "מדוע אני כזה עני, למרות שאני מתפלל אליך כל יום?! מדוע לחבריי יש כל, ואני רעב? היכן הצדק בעולם?!"

אנו באים לעולם הזה לכל-כך מעט זמן! האם אנו באמת יודעים מה טוב לנו? מה אנו צריכים כדי לעבוד את ה´?! האם אנו זוכרים מה בקשה נשמתנו לפני שירדה לעולם?
הלא בראש השנה ויום כפור, שלא מזמן עברו עלינו, בקשנו "מלא משאלות לבנו לטובה לעבודתך". האם אנו יודעים מה טוב לנו לעבודת ה´?!
יתרה מכך – האם יש מעלה כלשהי בשמחה כאשר יש לי הכל? הרב ארז משה דורון, כשמדבר על כך, אומר כי גם לחתול, כאשר יש לו חלב ומקום נוח לישון, יש שמחה, אך זה לא נובע מתוך עבודת ה´... עבודת ה´ אינה לבקש שיהיה לי נוח, כדי שאוכל לעבוד בשמחה, אלא לעבוד בשמחה עם מה שיש! אלו הכלים שניתנו לנו לעבוד! דווקא הקשיים, ולא המותרות! והם ניתנו לנו בשפע...

משיור נוסף בשאלתך, אם הבנתי נכון, הוא מדוע כל כך קשה לצדיקים ורע להם. הסיפור השני שאני רוצה להביא, מראה נקודת מבט שונה מעט על המציאות, ובעקבותיה על קשיי האדם בעולם.
מסופר על רבי בונם מפשיסחא, מגדולי ומייסדי החסידות, כי אדם עשיר, שרצה ללמוד להסתפק במועט הופנה לרבי בונם, כדי ללמוד מדרכיו. הוא הגיע לביתו של רבי בונם, ומצא בית רעוע, ריק ומוזנח. רבי בונם הציע לאורח להתכבד בכל מה שיש לו לאכול – מעט לחם יבש ומים, ואף לישון על המיטה היחידה בבית – ספסל עץ, בלי ריפוד הוא גם נתן לו את השמיכה היחידה, והקרועה, שהייתה לו, ובעצמו ישן עם מעיל ישן...
לאחר שלושה ימים כאלה, שאל העשיר בזעזוע את רבי בונם: "איך אתה מסוגל לחיות כך?! הרי אי אפשר לקרוא לכך חיים! ואתה עוד גדול בתורה..." ורבי בונם ענה בשאלה: "ומה איתך?! הרי כבר שלושה ימים שאתה חי כאן!" העשיר הסביר, בסוג מסוים של זלזול ברב, שאינו מבין כלום מענייני העולם: "עכשיו אני במסע, לצורך לימוד, ונשלחתי אליך לתקופה קצרה. כשיוצאים לטיול, גם ישנים לפעמים בחיק הטבע, או באוהל... אבל בביתי, אליו אחזור בקרוב, יש לי מיטת פוך עם סדיני משי, צלחות חרסינה עם קישוטי זהב, משרתים רבים..." ורבי בונם הביט על העשיר בחיוך שלו וענה: "הרי כך גם אני! כאן, בעולם הזה, אני נמצא רק במסע עבודה, לצורך צבירת נכסים לעולם הבא, לימוד תורה, ועבודה על המידות! ובביתי, כשאחזור לשם עוד 70 שנה לכל היותר, אתה יודע איזה עושר מצפה לי? כמה משרתים יש לי שם?"
כשאנחנו שוכחים את מטרת העולם, קל לנו לחשוב שרע... אנו פשוט שוכחים שזהו מסע לעבר העולם הבא! העולם הזה, כך אומרים חז"ל, הינו פרוזדור בפני העולם הבא! בפרוזדור, לפני הכניסה אל המלך, יש לעמוד, גם אם בחוסר נוחות, ולהתכונן לפגישה! לסדר סידור אחרון את הבגדים, את המחשבות, לחשוב מה אפשר לעשות כדי למצוא חן בעיני המלך... אבל אם נגיע לפרוזדור, ונתלונן על שהכיסאות שם לא מספיק נוחים, זה ייראה די מגוחך... לא רק משום שצריך כעת לנצל את הזמן והכוחות הנפשיים לדברים הרבה יותר טובים, כמו, למשל, לחשוב מה לומר, אלא גם משום שכל ההמתנה היא דקות ספורות, ובמטרה להיכנס אל המלך – ולמי אכפת מה מצב הכיסאות?!

ברכה והצלחה רבה, בע"ה!
משה כהן
Moshec.s@gmail.com