לא מסוגלת לבכות

שלום יקרה,

אני שמחה מאד שפנית אלינו!
אני חושבת שהוכחה לכך שאת [כן] רגישה – היא שכואב לך שאת לא בוכה ולכאורה נראית אדישה. ואני שמחה על כך! יש אנשים שאפילו במקום הזה לא נמצאים וכשקורה דבר מסויים מעציב או מרגש – הם מלגלגים, מזלזלים, צוחקים… וכשאת מספרת שקשה לך ועצוב לך, אלא את פשוט לא מצליחה להוציא את הרגש החוצה בדרך של דמעות – אני רגועה. סימן שאת דווקא [כן] רגישה!!

מהן הדמעות הללו, בעצם? - הקדוש ברוך הוא העניק לנו את היכולת לבטא את רגשותינו ולפרוק את שעל הלב דרך הדמעות. הדמעות מבטאות את הרגש העצור הנמצא בליבו של האדם והן משחררות, בעצם, את כל מה שבפנים.

כמו שכל אדם שונה מחברו – בתחביבים, באהבות, בהעדפות, בסגנון, בתגובות השונות... כך גם בדרך פריקת הרגשות! כלומר, לא כולם מבטאים את רגשותיהם בדרך של בכי. יש אנשים מוחצנים יותר שאפשר לדעת בקלות מה הם מרגישים, ויש אנשים מופנמים יותר שמעדיפים לשמור בלב את הרגשות והתחושות, ואז הם משתמשים בדמעות לעיתים רחוקות יותר.

זה לא אומר שהם לא רגישים או שהם חסרי אכפתיות חס וחלילה, אלא זה בסך הכל אומר שיש להם דרך שונה להתבטא. זה טבעי, וזה מצויין שלא כולנו מתנהגים באותו אופן!
כלומר, העובדה שאת לא בוכה בדרך כלל – לאו דווקא מעידה על חוסר רגישות שלך, ייתכן ודרך ההתמודדות שלך עם אסונות וצרות הוא אחר משל רוב האנשים, וגם זה לגיטימי.

השאלה היותר גדולה היא – האם זה מפריע לך??
האם את מרגישה שאת קורסת מהעומס הרגשי שנופל עלייך? האם את מרגישה שאת רוצה לבכות אבל משהו חוסם, משהו מונע, משהו כאילו אומר לך – "לא!!!!!"

מה דעתך לנסות למצוא דבר מה שעוזר לך, אולי, להוציא מהלב?
האם תפילה שקטה, ללא עיני אדם שצופות בך, תעזור בכך?
אולי "התבודדות" מסוג אחר – למשל ללכת לפארק או גינה שקטה…
אולי דווקא תסייע שיחה מלב אל לב עם אדם מסויים שאת מחוברת אליו – הורה, אח, בת דודה…
הייתי מציעה רעיון נוסף - לנסות גם לכתוב את הכל, ממש כמו ביומן, כיוון שלפעמים הכתיבה עוזרת לפרוק את אשר על הלב.
יש עוד הרבה דרכים, את יכולה לעשות זאת בדרך של "ניסוי וטעיה" – לנסות ולנסות עד שתמצאי את המקום שעוזר לך הכי הרבה… נסי למצוא לעצמך את הנישה בה תוכלי לפרוק את הרגשות שלך – בכל דרך שהיא.
זכרי שהמטרה היא לא שתגיעי לידי דמעות, אלא - שתרגישי משוחררת! אל תרגישי רע אם לא יוצאות לך דמעות. אני מכירה הרבה אנשים מקסימים כ"כ – אפילו פסיכולוגים ועובדים סוציאלים - שמאד מופנמים ולא מזילים לעולם דמעה, אולם הם מאד מרגישים את הזולת ורגישים כלפיו.
ואם בכל זאת יוצאות לך – מה טוב, אולי בעזרת השם העומס הרגשי ישתחרר מעט…

יקירתי, אל תשכחי שתמיד תמיד בכל מקום ובכל מצב יש לנו אבא שבשמיים ששומע אותנו תמיד. תאמיני לי – אפשר להגיד לו הכל, כל מה שמרגישים… ובמיוחד אם מוסיפים לכך תפילה ומבקשים מהקב"ה עזרה ותמיכה – הכל נראה אחרת!
אני מאחלת לך שתמצאי את הדרך בה תוכלי לפרוק את רגשותייך
ושתמשיכי להיות רגישה – בדרך שלך!

את מוזמנת לפנות למייל בכל שאלה ובקשה,
רק טוב ואושר!
רחלי וייס =)
evrachel@gmail.com