כמה בעיות

שלום רב,

לגבי הנקודה הראשונה - אספר לך סיפור: לפני כמה שנים הייתי רגיל לקרוא בתורה בבית כנסת, בשבתות. בפורים קראתי לפני הציבור מגילת אסתר, ולאחר הקריאה ניגש אלי יהודי אחד ומראה לי שטעיתי בקריאה טעות שמן הדין היו צריכים להחזיר אותי לקרוא את הפסוק שוב. עיינתי בפסוק וראיתי שהוא צודק. אמרתי לו: "אתה לא בסדר". הוא, מופתע, שאל אותי למה הוא לא בסדר – הרי אני זה שטעיתי. עניתי לו שאני לא מבין למה הוא שתק ולא תיקן אותי בקול רם, והייתי שמח אם הוא היה מתקן אותי על המקום ולא נותן לי ככה להיכשל בדבר תורה. לא שאני שמח שטעיתי, אבל אני הרבה פחות שמח אם טעיתי ולא תיקנו אותי.
אם אנחנו מקלים במידה שאינה ראויה, זה מאד לא בסדר, במיוחד בגלל שישנה תחושה, לעיתים קרובות, שמי ששואל שאלה הלכתית דרך האינטרנט רוצה לשמוע תשובה מקלה. זה פסול. עלינו להיות משועבדים לדבר ה' יהא אשר יהא.
ואם ישנו אדם, שרואה שטעינו במשהו, לא דייקנו, או הגזמנו להקל או להחמיר, וכדומה, אני באופן אישי אשמח ובעיקר מקוה מאד שהוא יכתוב לנו על כך. ובכל זאת, דעי שאנחנו לא שולפים פסקי הלכה מהשרוול בלי ללמוד לפני כן את הסוגיה או/ו להתייעץ עם תלמיד חכם.

לגבי הנקודה השנייה – למשיח יש כמה תפקידים, ייעודים ובשורות, ואני מבין שלגבי חלקם קשה להרגיש את חסרונם. במיוחד קשה לנו להתגעגע לבית המקדש, ולכל עבודתו, קשה לנו לדמיין את תחיית המתים (אך אין הכרח שבשורות אלו יגיעו דווקא עם ביאת המשיח).
אולם, פסוקי הנבואות מעידים באופן בולט שאחד הייעודים העיקריים של המשיח הוא להקים משפט של צדק ותיקון עוולות במדינת ישראל, ואת זה את וחברייך ודאי יכולים להרגיש - את השחיתות שיש בכנסת, את מצב העניים והנכים, את משפטי העוול שפוסקים בתי המשפט של המדינה.
"בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ" (ירמיהו לג).
"וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע. וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו" (ישעיהו יא).
ועוד נבואות נחמה רבות.

לגבי הנקודה השלישית – אני מעריך אותך על ששאלת על ההלכה בענין זה, ושאת מודעת למה שכרוך בזה.
ראשית, כתבת שלקשר ביניכן אין גבולות. תראי, אני לא מכיר הרבה תחומים שיהודי יכול לומר עליהם: "אין גבול". התורה, ובמצומצם ההלכה, מגבילה אותנו בכל חיינו, ואכן זהו עול – עול מצוות.
לעניננו, כתבת שאת סומכת על חבירה שלך ב 100 אחוז. זה אכן טוב וחשוב שתסמכי על חבירה שלך, אך מה עניין זה לשאלה אם מותר לדבר איתה חופשי כל דבר?! ישנו איסור של שמירת הלשון, שאסור לדבר על מישהו דבר רע, בין אם זה אמת בין אם זה שקר. יש חלוקה מורכבת בין "לשון הרע", "רכילות" ו"הוצאת שם רע" וצריך ללמוד במסודר מה ההבדל ביניהן, מהם הגדרים של כל אחד מהנ"ל.
באופן כללי, אני אומר לך דבר שלא הייתי אומר לך בתחומים אחרים בהלכה – בדרך כלל יש להחמיר, מן הדין, לא לפנים משורת הדין.
שמעתי שהרב יהודה עמיטל ראש הישיבה (הר-עציון) אמר שהוא פותח את הספר של החפץ חיים "שמירת הלשון" לעיתים רחוקות - רק כאשר הוא מחפש היתר לומר דבר מסוים* כי בדרך כלל אסור. אני יודע שזה קשה, וגם בגמרא מובא שזה אכן קשה, אך זה באמת באמת אפשרי, ואם שאלת מהי ההלכה התשובה לכך היא שאסור.
אין כאן מגמה שאנשים ישתקו ולא ידברו על כלום (ודרך אגב – מסופר על החפץ חיים שהיה דברן גדול, בעניני ציבור וכדומה), והדרך הראויה לעשות זאת היא פשוט בלי להזכיר שמות. גם כשאת לא מזכירה שמות זה מותר רק כאשר באמת לא יודעים במי מדובר, ולא שמדברייך די ברור לחבירה שלך למי את מתכוונת.
דעי – שאפילו בין איש לאשתו חלוקות הדעות אם לשון הרע מותר ובאילו תנאים!
לא הכל אסור באופן מוחלט. יש מקרים חריגים, שבהם מותר וצריך לספר דבר רע על מישהו. ההיתר תלוי בכמה תנאים. ראי בחפץ חיים, הלכות לשון הרע כלל י, והלכות רכילות כלל ט.

איסור לשון הרע ורכילות אינם רק כדי שלא להפיץ על מישהו מידע או דעות שליליות. התורה מנחה אותנו על עצם ההסתכלות השלילית, שאדם לא יסתכל ב"עין רעה" על חבירו, לא ידון אותו ל"כף חובה", לא יתכבד בקלונו, ועוד הרבה הנחיות מוסריות שמסכת 'אבות' מליאה בהן. רבי אלימלך מליז'נסק סיכם זאת יפה בתפילתו: "אדרבא, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם וכו'", את ודאי מכירה.

תבני את הקשר שלך עם חברתך לא על דברים שליליים שאתן רואות ופוגשות בשאר בני אדם, כיון שאין זה מוליך אותך לשום מקום. הפגיעה שיש לזה בשלושתכן (כלומר: בך, בחברתך הטובה, ובמי שאתן מדברות עליה) איננה מצדיקה, משום בחינה, את מה שכתבת שאת לומדת כך "למי לא כדאי לי להתחבר מסיבות כאלה ואחרות"! האמיני לי, לא יארע לך שום נזק כלל וכלל אם לא תתעסקי באישיותם ומעשיהם של אנשים אחרים, ולא תדעי מה בדיוק הם חושבים עלייך ואומרים עלייך.
להיפך.
בחסידות מופיע שדיבור בלימוד תורה הוא תיקון של דיבור של רכילות לשון הרע. ברשותך, אנסה לכתוב במילים אחדות את הבנתי על רעיון זה. כאשר אנחנו לא נזהרים בלשוננו, מעבר לפגיעה הספציפית ולתככים שזה יוצר בין המעורבים בזה, יש לכך משמעות נפשית-רוחנית חשובה, והיא – שהראש שלנו נמצא באחרים. זה יוצר מצב לא חד-פעמי שמה שמעניין אותנו זה מה אמרה חבירה זאת, איך התלבשה מורה זאת, ומה חושבת עלי חבירה זאת. אנחנו לא שמים לב לכך, אבל לאט לאט מה שאנו מרוכזים בו זה הכל חוץ מ... עצמנו! בדרך כלל זה גם גורם לשכוח לעשות לעצמנו חשבון נפש, אבל אפילו כשאנחנו כן מודעים ושופטים את עצמנו הרי זה ביחס לאחר שבהם אנחנו באמת מרוכזים. במצב זה, כשאדם מבקר את עצמו, כשהוא שואל את עצמו "האם אני לא בסדר?" הוא בעצם שואל "האם אני מתנהג כמו פלוני שהוא לא בסדר?". את מבינה - ההתבוננות השליוה בנפש שלנו, ההסתכלות האמיתית בנשמתנו בלי פשרות וחשבונות, ההתבודדות ברגעים הקטנים שיש לכל אחד בכל יום להירגע ולעצור ולסכם את התקדמותו או כשלונו ביום זה, חשבון הנפש האישי הפרטי והקדוש שלנו לבד - את כל אלה אנחנו מאבדים ככל שאנו מרבים להתעסק ולהתקשקש באופן שלילי, ואפילו סתמי, במי שמסביבנו.
ודיבור של לימוד תורה מסמל את ההפך הגמור, הטוב. אדם ניגש לארון ספרים, פותח ספר ומתחיל ללמוד מה הקב"ה רוצה ממנו. לא מאחרים. את יושבת בשקט, בנחת, בשלוה ואומץ עצמאיים פנימיים שלך, ומתבוננת בחכמת התורה, בנשמתך, ומתעלה ומחכימה.
בקיצור: הניחי בצד את מה שחושבות עלייך חבירות שלך וכן הניחי בצד את מה שאת חושבת עליהן. כל זה תפל. העיקר הוא מה את חושבת על עצמך, התבונני והזדככי. והרשי לי להתיימר ולומר לך שזהו כלל גדול (בתורה...).

"שיהא הכל נחת רוח לפניו"
בהערכה,
יוני, צוות ישיבת הר-עציון.