טעם לשמירת שבת

שלום רב
אני מבין מתוך שאלתך שקשה עליך שמירת השבת. ולכאורה לא פלא שכך הדבר. שבת זו המצווה שמלאה באיסורים והגבלות שלא מרפות מאיתנו, כמו שהגמרא מגדירה זאת "הררים התלויים בשערה". בתורה לא כתוב לא 39 אבות מלאכה ולא איסורי מוקצה וטלטול, רשום רק "כל מלאכה תעשו" ממש שערה. ומזה הוציאו חז"ל הררים!

אבל, נראה שעצם זה שיש כל כך הרבה איסורים כל כך הרבה הוראות והגבלות מראות לנו את העדינות של הדברים. כי בשביל דבר פשוט מספיק הוראות פשוטות, וגם אם טועים פה ושם - לא מפספסים את העיקר. אבל בדבר עדין ודק, הוא צריך המון המון הוראות מדויקות עד הדקות הכי קטנה.
יוצא אם כן שהאור שאפשר לקבל מהשבת הוא משהו יוצא מגדר הרגיל, היומיומי. את זה אנחנו מכירים מתוך המושג "מעין עולם הבא". לא פחות ולא יותר, בשבת אנחנו ממש יכולים להרגיש את עולם הבא! הקב"ה ברוב חסדו נתן לנו יום שלם בשבוע שבו אנחנו זוכים להיות במקום אחר לגמרי, להתנתק מהעולם הטבעי החומרי הסוחף ולבקר בהיכל ה´.
וכנראה שלא סתם אנחנו מקבלים את הביקור הזה, אלא שהנשמה שלנו באמת צריכה את הזמן הזה, להתענג על הבורא, לזכור לאן אנחנו באמת שואפים להגיע, מאיפה באנו ולאן אנחנו מכוונים, ל"יום שכולו שבת".

איך רואים זאת? אני אתן לך כיוון אחד (בפסקה הבא). אני בעצמי לומד על השבת מידי שבת בנתיבות עולם של הרבי מסלונים. אז פשוט פתחי ספרים ולמדי על השבת. תופתעי לגלות כמה עומק, כמה קדושה יש בשבת, כמה אוצרות אפשר לדלות ממנה, ולא רק בתפילות אלא אפילו בסעודה. כמובן שבשביל זה צריך לוותר על העיתון בשבת, ועל המשחקים. שבת אמנם זה גם זמן לחברה ולשיחות עם החברה, אבל עיקרה לעונג רוחני...

מה המשמעות הרוחנית של עולם המלאכות? הגמרא בברכות אומרת:
"כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול: חרש, וזרע, וקצר, ועמר, ודש, וזרה, וברר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה, ואחר כך אכל, ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנין לפני. וכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש: גזז ולבן ונפץ וטוה וארג, ואחר כך מצא בגד ללבוש, ואני משכים ומוצא כל אלה מתוקנים לפני. כל אומות שוקדות ובאות לפתח ביתי, ואני משכים ומוצא כל אלו לפני..."
ידוע שהשביתה ממלאכה בשבת היא כדי להדמות לקב"ה בבריאת העולם, שעצר את כל תהליך הבריאה. אבל הגמרא כאן פותחת לפנינו עוד עולם: אדם הראשון היה צריך את כל כל המלאכות האלה כדי לאכול פת וללבוש בגד.
ומצד שני, הגמרא בקידושין אומרת:
"רבי שמעון בן אלעזר אומר: ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות? והן מתפרנסין שלא בצער, והלא לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני - אינו דין שאתפרנס שלא בצער! [אלא שהורעתי מעשי, וקפחתי את פרנסתי.]" כתוב כאן בעצם שכל המציאות הלא נורמלית הזו הוא תוצאה של החטא שלי! "הרעותי את מעשי!" בעלי חיים מוצאים הכל מוכן, ואילו האדם צריך לטרוח כל כך הרבה. עונשו של האדם על החטאו היה "בזיעת אפיך תאכל לחם". הטורח של האוכל הוא תוצאת חטא אדם הראשון - ויוצא שכל המלאכות של אפיית הפת [אינן נצרכות במציאות המתוקנת] ובאמת נאמר בגמרא ש"עתידה א"י שתוציא גלוסקאות".
כי כשהאדם שלם גם המציאות שלמה. כל המלאכות שאנו עושים במהלך השבוע הם המציאות המקולקלת, ואילו בשבת אנו זוכים לחיות במציאות המתוקנת. לכן בשבת אנו נדאג ללחם משנה שמוכן מראש. תכין! אבל מראש!
גם תיקון בגדים ובניית בתים הם תוצאה של החטא. - בגדי האדם אחרי החטא הם בגדי הסתר הכשלון! הבגדים המתוקנים הם בגדים של כבוד ותפארת ולא בגדים שכל מטרתם לכסות את הערווה. גם בניין הבתים הוא תוצאה של הגירוש מגן עדן, שכתוב בתורה שחנוך בונה עיר וגם קין. זה תוצאת הקלקול.

יהודי מתוקן בשבת חי במעין בועה של עולם הבא עולם שאינו סובל מהמחיר על חטאיו.
גם מלאכות כיבוי והבערה נוצרו אחרי החטא. אז בימי השבוע אנחנו מתקנים את החטא, ובשבת - אנו חיים בעולם שבלי חטא.

אפשר להעמיק בענין הזה עוד ועוד אבל נדמה לי שלפחות זה פתוח פתח להבנת עניינה של השבת.

כל טוב ובהצלחה בלימוד.
יקיר
yockir@neto.net.il