חוסר גיבוש בשבט

שלום.
בואי נתחיל מהגיוס שלך. האם ההחלטה לגייס בנות ממקומות שונים (דוסות מול חילוניות ומסורתיות) היא החלטה שלך? או שהיא נובעת מאיזו הנחייה של התנועה או הקומונרית? בהחלט יש עניין להביא לקבוצה גם חניכות פחות "דוסות" כדי לקרב רחוקים ולפתוח אותן לדברים מעניינים וחשובים שהן לא בהכרח מכירות – ועל כך קבלי יישר כוח! מצד שני, אין ספק שיצירת גיבוש בקרב קבוצה הטרוגנית ומגוונת היא משימה קשה יותר מאשר להסתדר עם קבוצה של אנשים שיש ביניהם דמיון. ולכן השאלה הראשונה היא: האם הגיוון הוא כורח המציאות? האם באמת חייבים לשבור את הראש? אני יודע שאולי השאלה הזאת כבר לא לגמרי רלוונטית מבחינתך, כי לך כבר יש קבוצה, אבל אני בכל זאת מציין את זה כנקודה למחשבה גם עבור הקוראים האחרים. דווקא בגלל שאנחנו כמדריכים מלאים בתעוזה וברצון אמיתי לחולל שינוי אצל כל מיני סוגים של חניכים, חשוב שעם כל הרצון הטוב נזכיר לעצמנו את המגבלות שלנו ונראה שאנחנו לא יוצרים לעצמנו מצבים מסובכים. מצד שני הנקודה שאת מעלה חשובה ורלוונטית בכל מקרה, כיוון שיש לא מעט מקרים שבהם לא אנחנו בוחרים את החניכים שלנו, ומגיעים אלינו ילדים שלא תמיד מסתדרים אחד עם השני.
עוד דבר שחשוב לזכור הוא שגם בקבוצות "רגילות" נוצרות לעתים קבוצות, חבורות ו"קליקות". אנחנו מכירים את זה גם מביה"ס. לפעמים קורה שנוצרות קבוצות של חניכים מבתי ספר שונים, או מחלקים שונים של השכונה. במקרה שלך זה כנראה אפילו עוד יותר משמעותי בגלל שבין הקבוצות יש הבדלים חיצוניים משמעותיים שמבליטים את השונות בין הקבוצות. אפשר להניח גם שהתחלופה הגבוהה בקבוצה קשורה לעימות בין שתי הקבוצות ולאווירה העכורה.
אז מה אפשר לעשות?
דבר ראשון: בצדק את מתייחסת לקשר אישי ולשיחות. גם בקבוצה "תקינה" ורגילה, הדבר הראשון שכדאי למדריך לעשות זה לבסס את הקשר בינו לבין החניכים ובין החניכים לבין עצמם. לא ברור לי למה את מתכוונת כשאת כותבת "...אבל אין למי לפנות". האם הן לא פונות אלייך לקבלת חיזוקים ולשיחות? האם זה לא מניע אותן להגיע לקבוצה למרות הבעיות בקבוצה?
במקרה שאת מתארת, הקשר בינך לבין החניכות לא מספיק (אם כי הוא עדיין חשוב בהחלט!). האתגר האמיתי כאן הוא ליצור קשר ושיח בין החניכות לבין עצמן. לסייע להן להתחבר אחת לשנייה למרות השוני שאכן קיים ביניהן. דרך אחת לעשות את זה היא להראות ו"להוכיח" להן שהשוני הוא לא מוחלט, והוא יכול להיות אפילו מעניין. איך עושים את זה?
כיוון שהדבר העיקרי שמסמל את השוני הוא הדת, חשוב שתדגישי באופן קבוע ובכל מיני צורות, שהמטרה שלך בקבוצה היא לא "להחזיר את כולן בתשובה". שהדבר החשוב ביותר מבחינתך הוא לא עד כמה הן מצליחות להיות דתיות וערכיות וחמודות ומנומסות. הדבר החשוב הוא – האנשים עצמם! כמו שהם. לכל אחת יש נקודות חזקות יותר וחזקות פחות – וזה בסדר. באנו לכאן כדי להיות ביחד, להיות קבוצה, ליהנות ביחד – וגם ללמוד משהו, לדבר על ערכים, וכו´, אבל זה לא הדבר העיקרי. זה לא איזה מבחן שהחניכות צריכות לעמוד בו. המשמעות של זה היא שההבדל בין הדוסות ל"לא דוסות" – הוא לא משמעותי בעצם! הוא לא חשוב בהקשר של הקבוצה! באותה מידה אפשר היה להצביע על ההבדל בין החניכות עם השיער הבהיר מול אלו עם השיער הכהה. או של מזרחיות לעומת אשכנזיות. את מתייצבת מול הקבוצה ומשדרת – בכל מיני דרכים: בשיחות, במשחקים, בפעילויות, בסיפורים – "ההבדלים האלה לא רלוונטיים, הם לא חשובים ולא משמעותיים כאן בקבוצה שלנו". אנחנו לא מודדים אנשים לפי מידת הדתיות שלהם. כשאת עושה את זה את מסייעת להן לקבל אחת את השנייה ופשוט להיות ביחד בלי לעשות יותר מדי חשבונות.
קחי משחקים, למשל: כשאת מפעילה אותן בצורה שגורמת לבנות משתי הקבוצות לשתף פעולה, לדבר, לספר על עצמן או להציע רעיונות לפתרון בעיות, זה יוצר הזדמנות לשיחה, להקשבה, להתרשמות – ולגילוי המפתיע שה"אחר" הוא לא כל כך אחר כמו שחשבנו בהתחלה. פעילויות כאלו בשילוב עם ה"שדרים" שלך לגבי מה חשוב ומה משמעותי, יכולים להרגיע קצת את הרוחות וליצור הזדמנות לביסוס קבוצה מגובשת. כמובן שגם השיחות האישיות מהוות הזדמנות להביע את הרעיון הזה. ככל שהזמן עובר את בעצמך גם מקבלת מושג יותר ברור על נקודות המחלוקת או על הדברים שיוצרים את הפיצוצים הגדולים, ולבנות פעילויות או התייחסויות שמטפלות בנקודות הרגישות הללו. וכמו שאת אומרת – גם בקבוצות רגילות לוקח טיפה זמן עד שכולם מחליטים אם הם בכלל רוצים להגיע ובאיזו תדירות, ואז את מתחילה לקבל מושג מי הגרעין הקבוע.
את מוזמנת בכל מקרה לפנות שוב ולהתייעץ אם יהיה בכך צורך.
בהצלחה!
אוהד
nuvy23@gmail.com