התרת הלבנת פני אדם ברבים

שאלה

שלום רב, השאלה שלי בתמצית היא:

מה דעת חז"ל על הלבנת פני אדם ברבים, כאשר אותו האדם מלבין באופן עקבי את פניי שלי ברבים, ולועג כך שזה גובל בהצקה?

אני זוכרת מקרה דומה שקרה לי בתיכון. נערה אחרת, שברור לי שבעקבות קנאה ורגשי נחיתות שלה, החליטה שהיא מציקה לי. אין לי דבר איתה, ואני בהחלט נזהרת בכבודם של אנשים בכל מאודי, אך דווקא זה מה שחורה לה, ועל זה היא קוראת תיגר. כך בשני המקרים, זה הנוכחי יותר מעשר שנים אח"כ והראשון שבתיכון.

במקרה הראשון אני זוכרת שהחלטתי אסטרטגית לא להשיב. הסיבות הן רבות, ובתמצית פשוט משום שיכולתי. הרגשתי שאני חזקה מספיק, ושהיא תהיה מושפלת ממילא לאחר זמן מה, בגלל הבעיות שהביאו אותה להתנהגות הזאת, ואין צורך שאעשה דבר. אפילו נהניתי לראות איך אנשים מזהים את כוחי בכך, והיא נאלצת לראות זאת. אבל אז שיניתי את החלטתי כשזה הגיע לשלומי האישי. היא היתה "גדולת גוף" עד מאוד, ומאוד אלימה, והחלה אורבת לי ומאיימת עליי במכות שבהן לא היה לי סיכוי נגדה. אז כבר הלבנתי את פניה. בלשוני אני יכולה להגן על עצמי הרבה יותר טוב ובמכות, והחלטתי שזו זכותי להגן על עצמי.

האמת היא שבמקרה הזה לא היו לי התלבטויות לגבי צדקתי, אבל לצערי כבר נכוויתי ברותחין עם לשוני החדה לאורך השנים, ולכן אני נזהרת מאוד ביום יום. יתרה מכך, בדיוק עכשיו אני בתענית שתיקה (נושא אחר) ולכן שתיקתי המוחלטת מתפרשת בעיניה כחולשה או פחד של ממש, והצקותיה מתגברות עד מאוד.

משום כך אני מתלבטת עתה על יצועי: האם בסיומה של תענית השתיקה מותר לי להשתמש בחדות לשוני להרתעתה? אני לא צריכה להשתמש במילים קשות, או חלילה לנבל את הפה, כל מה שאני צריכה הוא מילה אחת או שתיים שנאמרות בשקט. הענין הוא שזו בדיוק הסיבה שבעבר הרשיתי לעצמי להחזיר תשובות כאלה, כי הן לכאורה ב"שפה נקייה", אבל דווקא הן פוגעות הרבה יותר ומעליבות הרבה יותר, ומשאירות איזשהו קול דממה דקה, בו אני רואה בחטף את עיניו של הנפגע, והמראות האלה פוצעים גם את נשמתי שלי.

אני בטוחה שהגיע הזמן שאפתור אחת ולתמיד את ההבדל בין מותר ואסור בשמוש בלשוני. סוגיה מעין זו היא מרכזית בחיי, כי אני "מושכת אש" מאנשים שנוטים לאלימות או לקנאה. היא חוזרת על עצמה בחיי בכל מיני וריאציות חלקן יותר מובהקות וחלקן בזעיר אנפין. אשמח לעזרה.

תודה רבה על זמנך ועל תשובותיך.

בכבוד רב

תשובה