התמודדות של חניכות עם מוות ואובדן ומקומה של המדריכה

שלום.

"שלא נדע עוד צער". זה מה שאנחנו מאחלים לעצמנו בכל פעם שקורה אירוע קשה כמו זה שאת מתארת. אך צער, כמו גם בלבול, חשש, התלבטויות וקשיים, מגיעים אל מפתן דלתנו בצורות שונות ובדרגות חומרה מגוונות, ולכן חשוב שיהיו לנו משאבים מתאימים להתמודד עם כל מיני סוגים של מצוקות ואתגרים. אחד המשאבים הוא חברתי: משפחה, חברים וגם מדריכים בתנועה. וכאן השאלה שלך נוגעת בנקודה משמעותית ומורכבת: מהיכן המדריכה אמורה לגייס את היכולת להיות משענת יציבה במצבים קשים, למצוא תשובות לשאלות מאוד מסובכות, ולהצליח להרגיע חששות וחרדות של בני נוער?
כדי לנסות ולענות על השאלות הללו אחלק את התשובה לשני חלקים.

1. מערכת היחסים ותמיכה רגשית
כשאנחנו חווים קושי, התלבטות וגם שמחה והתלהבות, יש לרובנו נטייה לשתף אנשים קרובים ומוערכים בתחושות שלנו. הקירבה לאנשים משמעותיים (עבור כל אחד ואחת מדובר באנשים שונים כמובן: חברה, אמא, מדריכה) מאפשרת לנו "לאוורר" את הרגשות שמציפים אותנו ולבטא אותם ללא חשש משיפוט או ביקורת. לביטוי של הרגשות וליכולת לדון בהם בחופשיות עם אותם "אחרים משמעותיים" יש אפקט מרגיע שיכול להשרות בטחון ושלווה יחסית, ולאפשר לאדם שמתמודד, נניח, עם עצב גדול, לגייס כוחות ולקבל החלטות ביחס לצורת ההתמודדות שלו עם המצב.

נראה שהקשר שלך עם החניכות, גם כמדריכה שכבר סיימה את תפקידה, קרוב ופתוח למדי. העובדה שהן מקיימות איתך שיחות כל כך רגישות, וחושפות פחדים וחששות מהסוג שאת מתארת, מסמנת אותך במידה רבה כ"אחרת המשמעותית" שלהן. ללא ספק מדובר באחריות כבדה אך גם בעדות לא מבוטלת להצלחה ביצירת קשר משמעותי איתן – מרכיב חשוב ביותר בהדרכה באופן כללי. בצדק רב את מבקשת למנף את האמון שהן נותנות בך ולנסות לתמוך בהן כמה שרק ניתן במצב הרגיש שאליו הן נקלעו.

המענה הראשון שהחניכות מצפות ממך להעניק להן הוא לאו דווקא "תשובות" לשאלות כגון "למה זה קרה" וכדו´. שאלות כאלו ואחרות והדיון שמתלווה אליהן מייצגות במידה רבה רצון לנחמה, לבטחון מדמות שנתפסת כבעלת יותר ניסיון ויכולת. התמודדות עם משבר כל כך משמעותי הוא לא סדרה של שאלות ותשובות אלא תהליך רגשי שבו הדבר החשוב והמרכזי ביותר הוא לאפשר לאלה שמתמודדים עם המצב לבטא את החששות והקושי שהם חשים, בתוך סביבה בטוחה ותומכת. לכן ניתן לומר שזו בעצם המשימה הראשונה והחשובה ביותר שאת יכולה למלא: פשוט להיות שם, להקשיב, לתת מקום להתבטאויות שונות ולאפשר גם לשאלות קשות להדהד באוויר ללא מענה מיידי. ה"יחד" הקבוצתי, במיוחד כשהוא מרוכז סביב הנוכחות שלך כדמות מנהיגותית ואמינה, יש בכוחו לייצב מעט את הבטחון והשלווה שהאירוע החריג הפר לפתע פתאום. ולכן זה השלב הראשון והחשוב ביותר: להיות שם איתן ולתמוך, במישור הרגשי ולא השכלי או האמוני.

2. אמונה, שאלות קשות והשלמה עם מורכבויות

אחרי שהדגשנו את חשיבות הפן הרגשי בתהליך ההתאוששות, עדיין יש מצב בו שאלות – אמיתיות, נוקבות ומסובכות – נשאלות וממתינות למענה. וכך, לאחר שהבנו שלא השאלה עצמה היא המוקד אלא האדם או החניך ששואל אותה, אפשר וכדאי לגשת אליה במבט יותר מפוכח.

החניכות שלך, שנמצאות עדיין בגיל של התבגרות והתגבשות פנימית, מבטאות בשאלות שהן מעלות את ה"התנדנדות" המאפיינת שלב זה של ההתפתחות, בין ההגנה שמספקת הילדות מהמורכבויות הקשות להבנה של החיים, לבין ההכרה בצורך שלהן – כבנות מתבגרות ואוטוטו בוגרות – להתמודד עם אותן מורכבויות. ואמנם, האמונה שבסופו של דבר יש סיבה עמוקה לכל מה שקורה בעולם ואיתנו, לא סותרת את חוסר היכולת שלנו, לפעמים, להבין את אותה סיבה. במשוואה המסובכת של החיים יש הרבה מאוד נעלמים, שגורמים לנו בחיי היומיום ובעיקר ברגעי משבר מבוכה, בלבול ולפעמים גם סבל וכאב. אחת התובנות של התבגרות מוצלחת קשורה ביכולת להכיל ולקבל את העובדה שלא הכל מובן ולא הכל נמצא בשליטה מוחלטת שלנו, ובד בבד את האחריות שעלינו לקחת על חיינו ואת החובה – והזכות – לחיות את חיינו באופן הראוי והמשמעותי ביותר, ולנסות לחתור בעוצמה אל הגשמת המטרות הנעלות שהצבנו לעצמנו. ההשלמה עם תחושות של חוסר וודאות וחוסר שליטה היא קשה, וגם אנשים מבוגרים ומנוסים מוצאים את עצמם לא אחת מתמודדים שוב ושוב בניסיון להכיל ולקבל את מציאות החיים המורכבת.

לחניכות, שחוות משבר ומנסות להתמודד עם שאלות גדולות וחשובות, יש הזדמנות להתייצב מול המורכבות והמסתורין של החיים מעמדה של עוצמה ולכידות. זו אמנם הזדמנות שנולדה בנסיבות עצובות מאוד, אך היא הגיעה, ולנו יש הזדמנות להפיק ממנה את המרב. המוכנות והרצון שלך לתמוך בהן ולסייע להן, והמסגרת הקבוצתית והשבטית בה אתן חולקות רגשות, מחשבות ותהיות, מהווה משאב רב עוצמה שיכול לסייע בהתגברות על העצב והפחדים תוך כדי בניית קומה איתנה בבניין ההתבגרות האישית של החניכות. התמודדות עם האובדן מתוך אמונה בטוב מצד אחד, ותוך הפנמת העמדה הבוגרת כלפי החיים, שמכירה במורכבות שלהם ובמידה המוגבלת של ההבנה שלנו לגביהם, כל אלה יכולים לאפשר לך ולחניכות לחוות את חוויית האובדן והעצב ולצאת ממנה עם יכולת חדשה וכוחות חדשים להתמודדות עם אתגרים וקשיים. כאשר ההתמודדות מתבצעת תוך חיזוק הדדי של החניכות בקבוצה, מתן מרחב לביטוי ועם נוכחות שלך בתווך כדמות אמינה, מוכרת ותומכת, אפשר בהחלט לצפות להתגברות טובה על המשבר, שאולי גם תייצר מקור חשוב של כוחות ומשאבים להתמודדויות עתידיות.

לסיכום: הרובד החשוב ביותר והמשמעותי ביותר של התמודדות עם חוויות קשות של כאב ואובדן הוא הרובד הרגשי. כמדריכה לשעבר שקרובה יחסית לחניכות, יש לך את ההזדמנות והיכולת לספק להן תמיכה וגם לייצר מסגרת קבוצתית של שיתוף והכלה הדדית. כאשר מאפשרים לרגשות לעלות ולצאת לאוויר העולם בסביבה בטוחה וחסינה מביקורת, וכאשר משקיעים זמן, אנרגיה ותשומת לב בניסיון המשותף להתחזק ולחוות את התחושות הקשות יחד, נוצר מקום רחב יותר לשאלות הכואבות ולתשובות הבאות אחריהן, שכפי שציינת – בהן עצמן יש נחמה ומענה אמיתיים רק לעתים נדירות.

את כמובן מוזמנת להפנות אלינו שאלות נוספות אם תרגישי צורך בכך, וגם לעדכן על ההתפתחויות.


בהצלחה רבה ושבאמת לא נדע עוד צער.

אוהד

nuvy23@gmail.com