שאלה
לרב שלום!
לאחרונה התחלתי ללמד את ספריו של הרב סולובייציק ולהתעניין נורא בהגותו, לכן קראתי את ספרו של הרב "נאחז בסבך" הרב כתב שם על הדיאלקטיקה במשנתו של הרב סולובייציק דבר שמצא חן בעיני מאוד,אבל היה לי קשה עם פיסקה מסוימת : "חותנו ותלמידו המובהק של הרב סולובייציק הרב אהרן ליכטנשטיין אמר: שסתירות מעין אלו אפיינו לא רק את שיעוריו התלמודיים התיאורטיים אלא גם את פסיקתו ההלכתית." זה לא קצת מוגזם? הלכה זה הלכה ,אלו לא תחושותיו של האדם(שבהם אני מתחבר לגמרה לדיאלקטיקה בדבריו של הרב סולובייציק) זו הלכה,ייתכן שהרב סולבייציק יום א פסק ככה ויום ב פסק ככה?
אשמח עם הרב יעזור לי להבין את העניין!
דבר נוסף, כרגע אני מרגיש את התחושות שהרב סולבייציק מתאר הקרבה והסבל שלנו בפני האל אבל האם זה המצב הרצוי?זאת אומרת נגזר עלי לחיות חיים של ייסורים או שפשוט לא ירדתי לסוף דעתו של הרב סולובייציק?
תודה רבה!!
תשובה
שלום וטוב.
אני שמח על העניין שאתה מגלה בהגותו של הרב סולובייצ´יק.
גם בהלכה יש מקום נרחב לדיאלקטיקה, שהרי מאחורי הפסיקה ההלכתית יש שיקולים מורכבים - הלכתיים ומציאותיים - ולעתים זה גובר, ולעתים זה. הבעיה בשינוי הפסיקה ההלכתית היא אחרת: כיוון שמדובר בהנהגה מעשית, אנו צריכים בה יציבות. וזוהי אחת הסיבות שהרב סולובייצ´יק לא אהב לפסוק לרבים, כיוון שהכרתו הרחבה והעמוקה בדיאלקטיקה של ההלכה הביאה אותו לשנות את דעתו פעמים רבות, בעוד פסיקה לרבים צריכה יציבות.
בנוגע לשאלתך השנייה: כמו שכתבתי בפרק הרלוונטי בספרי "נאחז בסבך", יש שאלה פרשנית גדולה האם בעיני הגרי"ד הסבל והמתח הם מצב סופי או מצב ביניים. אני נוטה לומר שמדובר במצב הרגיל של האדם הדתי העמוק. אך אני מעדיף לדבר לא על סבל וייסורים, אלא על מתח נפשי מתמיד, שהוא דבר פורה ומפרה.