הסכמי גירושין

לקרן שלום וברכה,
שמחתי מאד לראות כי את מתעניינת בגישת ההלכה כלפי הנושא החשוב אותו את לומדת. מכיוון שכפי שכתבת מדובר בשאלה תאורטית לצורך לימוד ולא בשאלה מעשית, השתדלתי לא לתת אך ורק את "השורה התחתונה", אלא לעמוד על העקרונות שהנחו אותי במתן התשובה. אם משהו לא הובהר או לא פורט די הצורך, אשמח מאד אם תחזרי ותבקשי הבהרה לגביו. ובעז"ה נתחיל לענות -

על מנת להשיב על שאלתך עלינו לעמוד על שלושה גורמים. האחד, מהו גדר החיוב של הורים במזונות ילדיהם, והשני, מהו גדר החיוב הנ"ל לאחר גירושין, אם ישנו. דבר נוסף אותו יש לבדוק הוא האם הדין משתנה עקב המצב המיוחד של התינוק המדובר. כמובן ששאלות אלו עשויות להיות תלויות זו בזו, כפי שנראה להלן.

א. חיוב הורים במזונות ילדיהם הקטנים
יש להבחין כאן בין שני רבדים בהלכה. האחד הוא המישור המוסרי המצופה מהאדם, והשני הוא המישור הממוני חיובי, אשר בו האדם מתחייב באופן ממוני ולא רק באופן מוסרי.
לגבי המישור המוסרי, הגמרא בכתובות דף נ עמוד א מביאה דרשה על הפסוק "אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת". אומרת הגמרא - “וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת? דרשו רבותינו שביבנה ואמרי לה רבי אלעזר (כלומר – יש אומרים שרבי אלעזר דרש דרשה זו ולא רבותינו שביבנה) זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים". ואיני רואה צורך נוסף להאריך בדברים הפשוטים, שחייב אדם לכלכל בניו ובנותיו.
אמנם המישור השני, המשפטי, הוא המעניין אותנו כעת. כלומר, מתי אנו רשאים להטיל עונשים או לכוף את האדם לזון את ילדיו באם אינו מקיים את הציווי המוסרי הזה, ומהם אותם עונשים.
המשנה בכתובות בדף סד עמוד ב מפרטת את חובות הבעל כלפי אשתו וההיפך, ובין השאר נאמר שם כי אם הייתה האשה מיניקה חובותיה פוחתים ואילו זכויותיה למזון גדלות. הגמרא לומדת מכאן כי האב חייב במזונות בניו ובנותיו כשהם 'קטני קטנים' (בהגדרת קטני קטנים נדון בהמשך). רבותינו הראשונים נחלקו ממה נובע החיוב. דעת הרא"ש היא שזוהי תקנת חכמים המחייבת אותו לזון את הקטן, ואם כן החיוב הוא כלפי הקטן. דעת הר"ן היא שזה חלק מחיובי הבעל כלפי אשתו, כפי שעולה מהקשר הסוגיה שם. לשאלה כלפי מי החיוב חשיבות מכרעת במקרה בו הבעל והאשה נפרדו, כפי שנראה בהמשך. יש להעיר, כי חיוב הבעל במזונות ילדיו איננו רק לדאוג שהם יאכלו, ואם מישהו אחר זן אותם הוא פטור, אלא שמדובר בתקנה שמחייבת אותו לתת להם מזונות בכל אופן, כפי שכותב הרא”ש. על כן, לא ניתן להתנער מאחריות תוך טענה כי מישהו אחר יכלכל את הילד.
אלא שבשאלה זו יש לחלק בין האב לאם. לכאורה היה מקום לבוא ולומר כי חיובה של האם במזונות ילדיה הקטנים תלוי בשאלת מקור חיוב האב. אם מקור החיוב הוא הכתובה, אין מקום לחייב את האם. אם החיוב הוא עצמאי כלפי הילדים, לכאורה יש מקום לחייב גם את האם.
אך למעשה, גם הרא"ש, שאומר בפירוש בפסקיו בכתובות שם, כי מדובר בחיוב כלפי הילדים מתקנת חכמים, מודה כי האם פטורה. הדבר עולה בצורה מפורשת בספר התשובות (שו"ת) שכתב הראש, בכלל יז סעיף ז, שם הוא מתייחס לאם שלא מן הנשואין, ופוטר אותה מהצורך לזון את בנה הקטן, שכן היא לא משועבדת לאביו לעניין זה. מכך עולה כי חיוב האם להניק את ילדיה נובע אך ורק ממחויבותה כלפי הבעל, שהוא מחויב כלפי הילדים עצמם. לאם עצמה, כאמור, אין חיוב ממוני כלפי הילדים. כך פוסק גם המהר"י וויל – מראשוני אשכנז – בלקוטים סימן יא.
אמנם יש לציין, כי כל דברינו אמורים לעניין חיוב מזונות ילדים כפי שהוא לעצמו. אלא שמי שאיננו עני גמור, מחוייב הוא בצדקה, ומאחר וקרוב קודם לאחרים, מחוייב הוא בצדקה כלפי ילדו לפני שהשאר מחוייבים כלפיו, ולהלכה כופים על הצדקה – כלומר, לוקחים בכח מנכסיו וזנים את הילד. ואם כן, אם האמא אינה עניה מרודה, מחויבת היא לזון את ילדיה מדין צדקה. אלא שלחיוב זה של צדקה האב קודם, ועל כן נקח ראשית מן האב. אך אם האב מת, וקרוביו גם הם עניים, ואילו האם אינה עניה גמורה, חייבת האם לזון את ילדיה מדין צדקה. ואם אינו עושה זאת, כופין אותה לכך. הדבר נפסק להלכה בשולחן ערוך חלק אבן העזר סימן פב סעיף ה בהגהת הרמ"א (באותיות רש"י), על פי הסבר הפתחי תשובה שם בסעיף קטן ג'.
העולה מדברינו בסעיף זה, שמהבחינה המוסרית חייב כל אדם, בין איש בין אישה, לזון את ילדיו, ועליו נאמר "אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת". מבחינת החיוב הממוני, ב'קטני קטנים' האב מחויב לזון אותם, אם מצד חיוב כלפי האם, אם מצד חיוב כלפי הילדים עצמם, ואילו האם פטורה. ואם אינה עניה מרודה, והילדים אין להם מה לאכול, חייבת מצד מצות צדקה.

ב. גדר 'קטני קטנים'
הגמרא בכתובות דף מט עמוד ב מביאה מחלוקת לגבי "תקנת אושא"(תקנה שתיקנה הסנהדרין בעת שבתה בעיר אושא). התקנה המדוברת היא "באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהם קטנים” . כלומר, מדובר פה בשלב שהוא מעל 'קטני קטנים', שם וודאי שהאב מחוייב, וכעת אנו דנים ב'קטנים'. מסקנת הגמרא שם היא שלא ניתן לכפות על כך, אבל מביישים ומבזים בציבור את מי שלא מפרנס את ילדיו הקטנים, אלא שולח אותם לבקש צדקה. כהערת אגב נעיר, כי כמו מקודם, דברים אלו אמורים רק בעני מרוד, אך מי שיש לו מספיק כסף על מנת לתת צדקה כופים אותו מצד צדקה.
מכל מקום, עלינו לדון מתי מוגדר הילד כ'קטני קטנים', ומתי כ'קטנים'. הגמרא בכתובות דף סה עמוד ב, שם מופיע החיוב לזון 'קטני קטנים', אומרת כך - “אבל זן קטני קטנים. עד כמה, עד בן שש. כדרב אסי, שאמר רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב אמו". ויש לשאול מה ההבדל בין קטן מגיל שש לבין גדול מגיל שש, ומדוע אז נפטר האב.
המרדכי (ראשון אשכנזי אשר ליקט פסקים רבים) בקידושין סימן תקנה כותב כי אף אם הקטן אינו יכול להתפרנס בעצמו, ואף אם הוא חלוש אפילו מכדי לחתוך לחם, מ"מ האב נפטר מהחיוב הממוני לזון אותו. יוצא אם כן שהפטור לא נובע מכך שקטן בן שש יכול לכלכל את עצמו.
בנוסף, האבני מילואים (מהגדולים באחרוני אשכנז) בסימן עא סעיף ב כתב כי גיל שש אינו בדווקא, ואם הילד נבון, ייתכן שכבר בגיל חמש ייפטר האב ממזונות.
נראה לומר, כי הרף איננו רף של התפרנסות עצמית, אלא רף של עצמאות נפשית מההורים. כל עוד הילד מבחינה נפשית נסמך לחלוטין על ההורים ואין לו שום דעה משלו, חייב האב לזון אותו. (איני רוצה להאריך כאן בדיני עירוב, אך לכאורה גם שם יסוד הדין הוא העצמאות הנפשית, שבגללה הקטן לא קונה מקום לעצמו, וזה יסוד ההשוואה בגמרא בין היציאה בעירוב אמו לבין חיוב האב לזון).
על פי זה ייתכן שיש לחדש, והדבר עוד זוקק עיון, שקטן בעל נכות נפשית שאינה מאפשרת לו עצמאות נפשית מההורים, יתחייב אביו במזונותיו אף אחר גיל שש, עד שיגיע לבגרות גופנית.
העולה מדברינו בסעיף זה, שלעניין השאלה המדברת על תינוק בעל נכות נפשית חייב האב לזונו, ומסתבר לומר שאף לאחר גיל שש, אך עוד צריך עיון. (הערה: לאחר שיחה עם ראש הישיבה הרב מדן שליט"א, התברר שהוא נוטה שלא להסכים עם חידוש זה, ולדעתו האב יכול להיפטר או על ידי הגעת הקטן לגיל שש או על ידי הגעתו לחריפות.)

ג. גדר החיוב במזונות ילדו לאחר גירושין
שאלת חיוב האב במזונות ילדו לאחר גירושין תלויים לכאורה בשאלת מקור החיוב בעודם נשואים. אם נאמר כי החיוב נובע מחובות הבעל כלפי אשתו, וכפי שסובר הר"ן, נראה כי לאחר הגירושין יפטר האב, כפי שנפטר משאר חובותיו כלפי אשתו. אם נאמר שהחיוב הוא ישירות כלפי הילד, כפי שאומר הרא"ש, מסתבר שלגירושין אין שם השפעה על חיוב זה.
אמנם דעת ר' משה פיינשטין (מחבר "אגרות משה", מחשובי רבני ארה"ב בדור הקודם) שאף הר"ן יודה שיש חיוב מזונות, שכן כל מי שבא על אישה מסכים להתחייב במזונות הילדים, שכן זה מנהג המדינה (אגרות משה אבן העזר חלק א סימן קו).
ולהלכה, השולחן ערוך בסימן פב סעיף ב כותב בפירוש כי לאחר הגירושין חייב האב להמשיך לזון את ילדיו הקטנים, ואם אינו רוצה, כופים אותו על כך.
בנוסף יש לציין כי האב מחויב גם בחינוך הילד, במקרה הזה, במידת האפשר.

לסיום, ברצוני לשוב ולהביע את שמחתי על עצם השאלה לגבי עמדת היהדות בנוגע לנושאים חברתיים כלכליים מעין אלו. עלינו לעשות ככל יכולתנו שהלכות אלו לא ישארו "אותיות פורחות באוויר", אלא יוגשמו במציאות חיינו.
בברכה,
ברוך,
צוות המשיבים ישיבת הר עציון