שאלה
שלום לרב יובל.שאלתי היא כזאת:
אני נמצא בחברה מעורבת. אני עובד בעבודה עם נשים, ועם גברים שאינם שומרי תו"מ.
באופן כללי האווירה היא אווירת יום-יום רגילה.הבעיה שלי היא כזאת:
אני מעוניין לשמור על מצוות התורה,ומאידך לא לפרוש מן הציבור.חשוב לי מאוד לשמור על קשר עם אנשים ו"לחיות"בחיי היום יום. בזמן האחרון אני מאוד מקפיד על שמירת הלשון. הבעיה היא שאני כבר לא יודע מה מותר לי לומר ומה לא. אני מכיר את כל ספר החפץ חיים ברמה די גבוהה, וכל שיחה שאני מתחיל, אני מייד חושש שיגרר לדיבורי לשון הרע, מה שרוב הזמן אכן קורה.גם באירועים חברתיים אין מצב לצאת עם חברים ושלא ידברו,וזה יוצר מצב שאני מרגיש שעדיף לא לצאת ולהסתגר בד' אמותי.זה כמובן מפריע מאוד למשפחתי. להפסיק כל פעם ולהגיד' זה לשון הרע' לא בא בחשבון, זה לא יישומי לדעתי- אלא אם כן להתבדל לגמרי-אי אפשר להכפיף אנשים לאיך ועל מה לדבר איתך ועל אילו כיוונים השיחה תזרום.יוצא מכך שאני מרגיש יסורי מצפון גם כשאני מנסה לשמור על אורח חיים תקין וסביר, ומאידך לשמור על מצוות כמו לשון הרע, ועוד במספר דברים אני לא רוצה להאריך.כמו פעילויות ובילויים שאני מעוניין לעשות אך למשל בציבור החרדי מסתייגים מהם,אבל אני לא חרדי ואין באפשרותי כבר לנהל אורח חיים כזה, והפעילויות שלי הם בעולם מעורב, ואין באפשרותי לעקור ממקומי ו"לעבור עולם".
חשוב לי שכבוד הרב יענה לי בפרט על המקרה של לשון הרע,
ובאופן כללי על אדם שומר תו"מ שחי בחברה מעורבת ורוצה לנהל חיים תקיינים וסבירים.איפה עובר הגבול בין הרצון לפעול ולעשות בעולם ולנסות לנצל את הכישורים לבין החשש המתמיד מכך שאנו נוטים מדרכה של תורה לדרך של פשרות?איך אני יכול לדעת שאני לא קיצוני?ואיך אני יכול לדעת שאני לא מתפשר? איזה כלל יכול להכווין אותי במקרים מעין אלה?
תשובה
שלום וברכה
יש כנראה יותר מנתיב אחד להתמודד עם הבעיה הכנה והמופלאה שאתה מתמודד עימה.
אני יכול לשרטט את הנתיב שאני מאמין בו ופועל לאורו: החיבור לחיים ולחברה הוא חלק בלתי נפרד מחייו של האדם, וההלכה פועלת בדרך כלל, זולת במצבים מאוד קיצוניים, במסגרתו. העובדה שאתה רוצה להיות חלק מהחברה, ולהיות קשור באנשים עימם אתה עובד או שאתה חי אתם היא נקודת מוצא פשוטה וברורה, שאינה מחייבת הינזרות והתרחקות.
במסגרת זו אני נוהג ללכת בדרך זו: אני שואף כי השיחה בחברה בה אני מצוי תהיה שיחה גבוהה. עוד לפני דיני לשון הרע – ההתרגלות להכניס לשיחה החולין הסתמית הטיה לכיוון יותר משמעותי היא התרגלות טובה. היא גם מאפשרת התמודדות טובה עם לשון הרע, ליצנות וקלות ראש. לא בדברי מוסר ולא בדברי כיבושין, לא בתוכחה ולא בנזיפה, אלא בחיוך וטוב לבב, ואתגור השיחה לכיוונים משמעותיים יותר.
מכאן שגם עם לשון הרע ניתן להתמודד בדרך זו. אפשר להסיט את השיחה בחיוך ובשמחה; אפשר להעלות את הצדדים הטובים שיש במי שמתלוננים עליו ואומרים דברים קשים; אפשר להוציא את הסיפור מדמותו של אדם ספציפי ולהפוך את הנושא לנושא עקרוני הנוגע לכל בני האדם; ועוד ועוד.
מניסיוני למדתי שכשמוצאים את הדרך לעשות זאת – לא זו בלבד שאנשים אינם נרתעים, אלא אפילו הם שמחים שהשיחה הולכת למקומות גבוהים יותר וטובים יותר, מאשר ההיתקעות בשיחה נמוכה ומזלזלת באנשים, וכדו'.
אין מדובר בפשרה. להפך, מדובר במשימת חיים של הגבהה מתמדת וטיפוס בסולם, בכל תחומי החיים, ואפשר בדרך זו לעשות הרבה מאוד דברים טובים בעולם, וגם לשמוח בהיותך חלק בלתי נפרד מהחברה.
האם אתה יכול ללכת בדרך זו ?
כל טוב