האם התבודדות היא מצווה?

ההתבודדות היא מצווה גדולה, וכוללת בתוכה למעשה כמה מצוות יסודיות ונדירות שהתורה מצווה אותנו.
דבר ראשון, כפי שביארנו, בקיום ההתבודדות אנו מקיימים מצוות עשה מן התורה של "ועבדתם את ה' אלוקיכם", כפי שראינו בדברי הרמב"ם.
בוודאי שבכל פעם שאדם פונה אל ה' בתפילה, גם מתוך תפילה סדורה, כפי שתיקנו לנו חז"ל, מקיים את מצוות התפילה. אבל זה רק בתנאי שהוא מכוון למה שהוא אומר, כפי המבואר בהלכה ("משנה ברורה" הלכות תפילה סימן צ"ח סעיף ג'. ומבואר שם שיש פוסקים שמכריעים שאם לא כיוון בתפילתו לא יצא ידי חובתו) וכך ייתכן, למרבית הצער, שמי שרגיל להתפלל בלא כוונה, מעולם לא קיים מצוות התורה להתפלל.
מה שאין כן בהתבודדות. מאחר שאדם צריך בעצמו להמציא את המילים, הוא בוודאי מתכוון למה שהוא אומר והרי הוא מקיים, בלי ספק, מצוות התורה להתפלל.

עוד שש מצוות מאד יסודיות אפשר לקיים דווקא בשעת ההתבודדות.
כבר בתחילת ה"שולחן ערוך" מציין הרמ"א: "שיויתי ה' לנגדי תמיד". הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלוקים". איך מקיימים את הכלל הגדול הזה? כותב ה"ביאור הלכה" שם: "הרוצה לקיים "שיויתי" כראוי יזדרז לקיים מה שכתוב בשם "ספר החינוך": "שש מצוות חיובן תמידי, לא יפסקו מעל האדם אפילו רגע אחד כל ימיו. וכל זמן וכל רגע שיחשוב בהן, קיים מצוות עשה, ואין קץ למתן שכר המצוות.
ואלו הן:
1. להאמין שיש אלו-ה אחד בעולם שהמציא כל הנמצאות.
2. שלא נאמין בשום אלוהים זולתו.
3. לייחדו, שהוא ה' אחד, בלי שום שיתוף.
4. לאהוב (את) המקום ברוך הוא.
5. להיות יראת השם יתברך על פניו תמיד.
6. שלא נתור אחר מחשבת הלב (מינות) וראיית העיניים (זנות).

מצוות יסודיות אלה, התלויות במחשבת הלב, הן הן האופן שבו אנו מדמים את נוכחותו של הבורא איתנו תמיד. ולמרות שהן נראות לכאורה קלות לקיום, כותב הרמח"ל ב"מסילת ישרים", שדווקא בגלל שברור לכולם שאלו הם יסודות אמונתנו, עלול האדם, למרבית הפלא, שלא לקיימן כלל. ואלו הם דבריו ("הקדמת המחבר"): "אם לא נסתכל ולא עיינו מה היא היראה אמיתית ומה ענפיה – איך נקנה אותה? ואיך נימלט מן ההבל העולמי המשכח אותה מליבנו?
האהבה, כמו כן, אם לא נשתדל לקבוע אותה בלבבנו בכוח כל האמצעים המגיעים אותנו לזה – איך נמצאה בנו?
מאין יבוא הדבקות וההתלהטות בנפשותינו עימו יתברך ועם תורתו אם לא נשעה אל גדולתו ואל רוממתו?"
לפי דבריו, אותם יסודות ברורים לכל יכולים בהחלט להיות רחוקים מאיתנו. הם אינם באים מאליהם רק משום שאנו מאמינים בהם, ומן ההכרח לעסוק בהם וללמוד אותם.

וכאן אנו מגיעים אל ההתבודדות, אשר במהלכה זוכה האדם לקיים בפועל ממש את רוב או את כל אותן מצוות יסודיות.
שלושת המצוות הראשונות, שיסודן אמונה, אנחנו בוודאי מקיימים בכל התבודדות ממש, וכמו שמבאר רבינו שפעולת התפילה היא גילוי מידת האמונה: "ואמונה הוא בחינת תפילה, כמו שכתוב (שמות י"ז): "ויהי ידיו אמונה", ותרגומו: "פרישן בצלו" (פרושות בתפילה). וזה בחינת ניסים, למעלה מהטבע, כי התפילה למעלה מהטבע. כי הטבע מחייב כן, והתפילה משנה הטבע, וזה דבר נס. ולזה צריך אמונה, שיאמין שיש (אלוקים) מחדש, ובידו לחדש דבר כרצונו" (ליקוטי מוהר"ן תורה ז' סעיף א').

וכמו כן אהבת ה' מזדמן לקיים ולחוש בשעת ההתבודדות, כאשר האדם מודה לה' ומרגיש בחסדו, ויראת ה', בשעה שהוא מתוודה לפניו על חטאיו, או חש פחד גאונו ורוממתו.

מלבד כל האמור, כאשר האדם מקיים את עצת ההתבודדות בתמימות, משום שכך ציוה הצדיק, הרי הוא מקיים בזה עוד מצוות עשה מן התורה – להידבק בחכמים ולציית לדבריהם.

נמצאנו למדים שבהתבודדות אפשר לקיים לפחות 8 מצוות עשה מן התורה: מצוות התפילה, 6 מצוות התלויות בלב ומצוות אמונת חכמים.