האם אני יכולה להתשכר בפורים כדי לגלות את מקומי הרוחני?

חג שמח!
ממש לא מובן מאליו שהדבר העיקרי שחשוב לך לדעת בפורים הוא איך החג הזה הולך לקדם אותך בעבודת ה'. אלו מחשבות גבוהות שמעידות על שאיפות גבוהות ורק תמשיכי כך.
אז האם את יכולה להשתכר בפורים?
במילה אחת. לא!
ואם נהיה יותר מפורטים ונלך על שתי מילים: ממש לא!
ולו בגלל הסיכוי הקלוש שתפלטי מילה שאחר כך תצטערי שאמרת אותה והבאתי בכוונה דוגמה עדינה ולא אחרת מציאותית לא פחות ממקרים שכבר נתקלנו בהם.
סיכום של הדברים את יכולה לראות באתר ישיבות בני-עקיבא:
"וממצוות שתיית היין, לדעת כמה אחרונים נשים פטורות, מפני שאין דרכם של נשים להרבות בשתיית היין, וגם מבחינת גדרי הצניעות - השיכרות אצל האשה חמורה ביותר".
בכלל, אנחנו צריכים לדעת שכל העניין הזה של השתייה בפורים אמורה לבוא מתוך עניין פנימי עמוק של 'נכנס יין-יצא סוד' כלומר להשתיק לנו לרגע אחד את הפסטיבל שרץ לנו במוח כדי שנוכל להקשיב קצת לנשמה שלנו.
לא יודע אם יצא לך פעם להיות בפורים בישיבות, אבל אם נפלת על אחת טובה, אין מצב שתעזבי את המקום מבלי לראות בחורים בוכים, משחנשי"ם עם עמודים וקירות וצועקים לקב"ה שהם אוהבים אותו.
על פי רוב הם כל כך נכנסו חזק לעניין, שכל דבר שלא הולך להתקל בהם, זוכה לחיבוק: צלחות, שולחן, המכונית של הראש ישיבה, הם אוהבים את כולם.
למה זה קורה? כי השכל נמצא עכשיו על ממתינה
ואין להם דאגות על הראש, ולא צער ולא קנאה
אלא רק אהבה אמיתית, לקב"הו ולשכינה.
ר' ישראל מסלנטר נהג לקרוא לשתייה הזו מבחן על הגוף.
מתי שאנחנו בפוקוס, אז אנחנו יכולים להיות צבועים, לשנוא משהו ועדיין להיות מנומסים, ללכת עם המסיכה הזו של השכל. ממש כמו הנחש
אבל בשתיה שלנו אנחנו בעצם מאבדים את המסכות האלו, את השכל, ואז אנחנו נשארים בעצם בלי כלום, בלי הגנה, רק מי שאנחנו באמת. ולא תמיד זה מחזה נעים.
ואז אנחנו יכולים לראות בחורים שעושים שטויות, (מלבד זה שאתה קולט שהבן אדם לא יודע לשתות ולכן הוא מסיים את החג בטיפול נמרץ ובשטיפת קיבה) ושמענו גם על מקרים של דברים יותר חמורים שנהיו מהדבר הזה.
אז את יכולה לשתות קצת יותר ממה שאת רגילה בדרך כלל, אבל ממש לא להגיע למצב קל שבקלים שאת יכולה לסכן את ה'כל כבודה בת מלך פנימה'.
ואני מבטיח לך שתוכלי לגלות את עולמך הרוחני גם בלי השתייה המופרזת בפורים.
מובא בשם אחד הגדולים שכל הגזר דין והחתימה של יום-כיפור, קורה בפורים, דברים מטורפים!
אז פשוט לבקש ולבקש ועוד פעם לבקש ולדעת לנצל את הסייעתא דשמייא שיש לחג הזה.
ונחזור לשאלה הראשונה:
הרב וולבה בספרו 'עלי שור' מציין את מה שכתבת בתור 'ימי אהבה וימי שנאה'.
ביטוי שיותר מותאם להלך הרוח בישיבות, אולם תקף לכל דבר בחיים.
בימי האהבה אנחנו פשוט עפים. הלב פתוח והקב"ה? ממש כאן, לידנו. פותחים את התפילה והדמעות זולגות מעצמם. טוב לנו, טוב לנשמה שלנו, פשוט טוב.
אבל בימי השנאה, הכול אחרת לגמרי. הלב אבן, התפילה-ג'יבריש ופתאום נדמה לנו שכל העולם שונא אותנו וגם אנחנו, שונאים אותו.
וכאן נכנסת השאלה שלך, 'אוקי, אז מה עושים?' והתשובה אליה
פשוט 'משיבים אל הלב'. עוצרים הכול וחושבים, למה בעצם אנחנו מרגישים ככה?
למה הלב שלנו באמת אבן? כי לפי האדישות שלו אז הכול פשוט טוב לנו, אנחנו לא צריכים כלום, האמנם?
וככה לאט לאט אנחנו חושבים על החיים שלנו, החלומות,
איפה אנחנו עכשיו ומה יכול להשתנות
עד שגם הלב שלנו מתחיל לעכל את הפיפרורים האלו.
עבודה ממש לא קלה, אבל מה לעשות, הכרחית לגמרי, וזו גם אחת מהסיבות ש"חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו את ליבם למקום"
גם להם זה לא בא בקלות, כי בעצם כל העניין של עבודת ה'.
לא ה 'מי יעמוד בהר ה'. התלהבות רגעית היא באמת אחלה ויופי, אבל שם המשחק הוא:
'ומי יקום במקום קדשו', איך אנחנו ממשיכים את זה ויוצרים כאן כיוון ומהלך של עליה.
ואני כותב שוב, תזכרי את הדבר הכי חשוב:
בפורים 'כל הפושט יד נותנים לו' שזה אומר שכל הבקשות שיש לך, על חברים, הורים, משפחה ובטח על עצמך, הכול את יכולה לקבל בפורים, אז לא לשכוח לייחד זמן להתבוננות שתביא אותנו למקום הכי פנימי שמתוכו נוכל לבקש באמת!

חג שמח ורק בשמחה!
אבינועם
avinoam81@gmail.com