דבר תורה קצר לפרשת תצווה – זכור: על אומניות ואמונות

שאלה

בס"ד

בפרשת השבוע, פרשת תצווה, דמויות חדשות יחסית נכנסות לסיפור:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

רְאֵה, קָרָאתִי בְשֵׁם, [בְּצַלְאֵל] בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹוקים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל-מְלָאכָה...

וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ, אֵת [אָהֳלִיאָב] בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן, וּבְלֵב [כָּל-חֲכַם-לֵב] נָתַתִּי חָכְמָה, וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ" (שמות, פרק ל"א, פסוקים א' – י"א).

בצלאל ואהליאב התמנו להיות האמנים והאדריכלים הראשיים שהתעסקו ב[אומנות] הקדושה: תכנון המשכן, עיצובו, בנייתו, ובעשיית כליו ובגדי הכהונה.

אפשר להגיד שזאת לא חוכמה כל – כך גדולה, אם הקב"ה נותן לך תואר באדריכלות על מגש, ומשה רבנו אומר לך מה לעשות ומתי. אז מה מיוחד בשני הדמויות האלה?

במגילת אסתר אנחנו נתקלים גם באומנות:

"וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם" (אסתר, פרק ב' פסוק ז').

כאן מדובר במרדכי שהיה [אומן] של אסתר, גידל את אסתר בגלל שההורים שלה מתו – [משפחה אומנת].

עוד סוג של אומנות זה [מאמן].

ניתן למשל דוגמה ממאמן קבוצת כדור – רגל:

כדי שהקבוצה תצליח, המאמן צריך [להכיר טוב כל שחקן], לדעת את הפוטנציאל שלו, את הכוחות שטמונים בו – ולחשוף אותם אל הפועל!

כמו השחקן ש[מתאמן] וכך נחשף אל הפועל,

כמו מרדכי ש[אמן] את אסתר והוציא את מה שטמון בה,

כך בצלאל ואהליאב תכננו את המשכן ב[דרך מיוחדת] להם, ששונה מדרך שאר האדריכלים המוצלחים:

הם בנו [על פי הפנימיות] שבכל כלי וכלי (בצלאל היה נביא, וכך יכול היה לדעת).

קוראים את פרשת תצווה – זכור ברוב הפעמים (אם לא תמיד) לפני פורים, וזה לא סתם...

בשבת זכור אנו קוראים במפטיר על עמלק שנלחם בישראל.

התורה אומרת לנו לזכור:

[בפנימיות של עמלק], מתחת השמים – תמיד הוא ישנא את ישראל, גם אם הוא מראה שלא.

דוגמה לכך קוראים במגילת אסתר.

היהדות מכוונת אותנו לחשוף את האומנות שבנו, להתאמץ לראות את האומנות שבכל אחד, ולחקור את האומנות של הקב"ה = איפה הקב"ה במהלך החיים שלנו.

אז, שניכנס פנימה?

שבת שלום ופורים שמח ומבדח!

חברים מקשיבים

תשובה