גאוה מופרזת-הערכה עצמית נמוכה...

בס"ד ליקבה"ו

שלום לך שואלת יקרה. קודם כל את ראויה להערכה רבה על עצם ההתמודדות שלך עם אחת המידות הקשות שיש בכולנו. מידת הגאווה. לא כל אחד קופץ למים, ואת עשית את זה כאילו זה הכי טבעי (מה שנכון, אבל לא כולם עושים את שנכון).

ראשית, צריך שיהיה ברור שמה שאת עושה עכשיו, כלומר מקטינה את עצמך, הוא בגדר שיפלות. דהיינו, את לוקחת את עצמך, ומכניסה לאט לאט לראש שאת לא כזאת בשמים. השיפלות היא דבר חשוב, אך צריך לשים לב שהוא לא גומר אותנו, כי לפעמים הוא עלול לגמור לבן אדם את השאיפות וכשנגמרות השאיפות אין תזוזה.
לכן, אל תפסיקי לגמרי עם הנקודה הזאת שאת לא השפיצית מספר אחת בכל האנושות, אך מצד שני צריך לא להגזים איתה.

אך ישנה נקודה פנימית יותר, שהיא גם מעט אמיתית יותר, והיא הבנה מהי ענווה. יש גמרא מדהימה שעל המשנה שאומרת שהענווה בטלה מן העולם, ומגיע אחד מן האמוראים ואומר: "היא לא בטלה! אני חי ואני ענו!". במבט ראשון זה נראה כבדיחה לא מוצלחת, אבל אנחנו יודעים שבגמרא יש עומק אין קץ, אז חייבים להבין להבין איך בכל זאת הוא אמר את זה.
מהי ענווה?
ענווה אין פרושה המחשבה שאני כלום, כלומר שאין לי יכולות. אדם חכם שבטוח שהוא טיפש (לא שהוא מבין שהוא לא הכי חכם, או שהחכמה שלו היא כלום ביחס לאמת, שאלו מחשבות נכונות, שכאמור שייכות יותר לשיפלות), הוא לא ענו, אלא סתם חי בסרט. לעומת זאת, אדם חכם שמבין [שכל חכמתו כולה היא מה´ בלבד], מה שאומר ש[הוא] לא שווה יותר מחבריו, הוא אדם עם ענווה אמיתית. הענווה פירושה הכרה ישרה ואמיתית ביכולת שה´ נתן לי, וההבנה וההכרה שזה לא מיחד אותי מצד עצמי, כי ה´ הוא זה שנתן בי אותם. ובאותה מידה, אם הוא ירצה הוא גם יכול לקחת אותם. הכוחות הם לא ממני, וממילא אין לי מה להתגאות יותר.
דבר נוסף, לא ראיתי שציפור מתגאה על אריה על כך שהיא יודעת לעוף, וגם האריה, לא ראיתי אותו עושה דאווינים עם יכולת הטריפה שלו מול הציפור (טוב, כי הוא פשוט בלע אותה אז אין על מי לעשות דאווינים...). זהו הטבע שלו, וממילא זה לא דבר מיוחד. כך גם אצלנו. הטבע של החכם להשתמש בשכלו, הטבע של האומן להשתמש בכשרונו, ואין זה אומר שהוא שווה יותר מאחרים, אלא אדרבה! אם הוא לא משתמש ביכולותיו הוא גרוע מאחרים, כי אנחנו לא מסתכלים על היכולת (שכאמור היא מה´ ואין לנו שום חלק בה) ועל התוצאה הכמותית. אנחנו מסתכלים על התוצאה, על המעשים, ביחס לפוטנציאל. אדם שניצל את חכמתו הוא האדם השלם יותר, כי הוא הגיע לקצה גבול יכולותיו. לעומתו, אדם שעקף בסיבוב בלי להתאמץ בכלל לא שווה הרבה, כי הוא לא התקרב בכלל לשלמות הפנימית שלו.
גם אדם שהגיע לשלמות הפנימית שלו, אין לו על מה להתגאות, שכן בלי העזרה של ה´ הוא לא היה מצליח כלום.

תנסי להתבונן בזה. לראות איך כל הכשרונות הברוכים שזכית להם הם לא בזכותך, ואדרבה הם רק חובות. האם ראית מישהו שמתגאה בחובות שלו?
אני ממליץ מאוד לקרוא את הקטעים במסילת ישרים שקשורים לענווה (באמצע פרק י"א, על הנקיות, שם הוא מדבר על הסרת הגאווה. ולקראת הסוף שם הוא מדבר בפרק שלם על הענווה). ככל שהדעת שלנו יותר מתוקנת בשורשהּ כך גם המעשים והמידות שלנו יהיו מתוקנים, שהרי הם כולם מתולדותיה של הדעת.
תעמיקי בעניין במשך תקופה, ותנסי לראות היכן זה יורד לחייך. כשאת מקבלת מבחנים מוצלחים. כשאת מקבלת תעודה משעממת ודו ספרתית. תתפסי כמה נקודות כאלה ותצמדי אליהן. כך תמשיכי מנקודה לנקודה, ו[בעזרת ה´] תעלי מעלה מעלה.

אם אני לא טועה היה זה ר´ אליעזר שאמר את המשנה באבות (ג´, ז´): "תן לו משלו, שאתה ושלך שלו, שנאמר: ´כי ממך הכל ומידך נתנו לך´". את הפסוק הזה, שנמצא בסוף דברי הימים א´, אמר דוד המלך ע"ה לקראת מותו. אותו דוד שגם אמר "ואנכי תולעת ולא איש", אך יחד עם זאת הנהיג את עם ישראל בעוז ובקדושה, ועמד איתן מול הארי והדוב, מול גולית הענק ומול כל שונאי ישראל ושונאיו שלו. אך הוא ידע, שלא הוא זה שעומד, כי הוא הכיר את עצמו שהוא תולעת ולא איש, אך ה´ הוא זה שנלחם בשבילו. והוא? הוא רק משתדל לא להפריע.

בהצלחה רבה בכל!

עדיאל
calev72@gmail.com