בעיות לשוניות בתפילה

שלום רב,

א. תשובה לשאלה זו נמצאת בקישור הבא:
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=86974

ב. "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת"
(תהילים צ"ב, ז')
כל המזמור עצמו עוסק בהקבלה בין צדיק לרשע ובתחילתו ישנם סיבות למה עלינו להודות להקב"ה.

הפסוק עצמו בא בהמשך ישיר לנאמר בפסוקים לפניו. אחרי התיאור בתחילת הפרק, מתחיל האדם להכיר בעובדה שמעשה ה' הם גדולים ועמוקים - "מה גדלו מעשיך ה' מה עמקו מחשבותיך" – שהקב"ה הוא זה אשר מנהיג העולם. הדבר הזה ברור לכל אדם בר דעת.
עכשיו ברור מקומו של הפסוק – רק האדם חסר הדעה – הבער, הכסיל – רק הוא איננו יכול להודות בכך. יש כאן כינוי לאדם שמנסה להתכחש לעובדה הברורה שהקב"ה הוא השולט והמנהיג כאן. רק הוא איננו מודה לה'.

ג. "כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערג אליך א-קים" תהילים מ"ב, ב'
גם בשאלה הזו מומלץ להיכנס לקישור לעיל- נמצא שם ההסבר לפסוק נעצמו ולפרק כולו.
אבל אוסיף בכל זאת שאפשר וה"כאיל" מתייחס לנקבה ומכאן כבר הרבה יותר קל להבין את הפסוק.

ד. ישנם מספר אפשרויות להסביר את המעבר מגוף שני לגוף שלישי תוך כדי הברכה. אציע
הסבר אחד הנותן ,לעניות דעתי, מענה לשאלה:
מבנה הברכה בנוי בצורה כזו המבליטה שני יסודות באמונה. היסוד הראשון, הגלוי, הוא ההכרה במציאותו של הקב"ה ונוכחותו בבריאה. היסוד השני הוא בעצם העובדה שאין לנו ידיעה בו מצד עצמו אלא מצד מעשיו – יש משהו נסתר בהנהגה של הקב"ה.
נמצא שמציאותו נראית לעין כל, מצד אחד, אבל מהותו אינה נתפסת בדעת ולכן יש כאן סוג של נ גלה ונסתר.
"ברוך אתה...מלך העולם" שזהו הנגלה ולכן הפנייה היא בגוף שני. אבל מה "שקידשנו במצוותיו" זה מצד מהותו והוא הנסתר והסמוי מהאדם ולכן הפנייה היא בגוף שלישי.
הברכה עצמה מבליטה את שני היסודות באמצעות המעבר הזה מגוף שני לשלישי.
לעיון נוסף בשאלה זו, ניתן לפנות לספר "פתחי הלכה" – שם בהקדמה להלכות ברכות סעיף י"א.

ה. נקמה ונטירה אלו הם בעצם סוגים של עונש שהתורה מונעת מאתנו להשתמש בהם. האיסור הוא ברור – "לא תקֹם ולא תטֹר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'". ניתן להבחין שבעצם האיסור לנקום ולנטור הוא ערך הקשור למצוות שבין אדם לרעהו.שהאיסור הוא מסר חברתי הבא ליצור חברה יותר מתוקנת.
כשמחברים את כל המקרים בהם ישנה ענישה ,ניתן להבחין בקו מחבר – לענישה באותם המקרים הייתה תועלת.
ישנם סוגים שונים של ענישה ולא תמיד יש אפשרות להעניש. צריך להבין שלעיתים צריך ואף ישנה החובה להעניש אדם על מעשיו. לעונש יש מספר תפקידים מרכזיים: העונש יכול לבוא כהתרעה, להעניש על מנת לשקם את הפושע, להגן על החברה וכמובן יש לעונש משמעות של כפרה באופן מסוים...
החסד והרחמים המוזכרים בתורה, ובכללם האיסורים לא לנקום ולא לנטור, אינם עומדים בסתירה עם הגישה הזו. כיוון והיחס הסביל שלנו, לעיתים, כלפי רשעים עלול ליצור אכזריות מרובה יותר.
המטרה היא ברורה – לתקן את המציאות כאשר ישנו עוול מסוים. כלי הענישה יכול לעזור במצבים מסוימים ואנו מחויבים להשתמש בו. העונש מצד עצמו הוא לא טוב.
אנו, בני האדם, איננו רשאים להעניש אדם על מעשיו כאשר לא תהיה שום משמעות לענישה.

ו. פרטי השאלה שהצגת לא כ"כ ברורים לי אבל בכל זאת אנסה לענות בקצרה:
באופן כללי, צריך להיצמד ללשון התפילה כפי שהיא נכתבה בסידור. הדבר נובע מהעובדה שאי אפשר לפאר ולרומם את שמו של הקב"ה בלשון בני האדם. גם בתפילת נשמת כל חי הנאמרת בשחרית של שבת אנו מעלים את העובדה הזאת:
"ואילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רינה כהון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע ועיננו מאירות כשמש וכירח, וידנו פרושות כנשרי שמים ורגלינו קלות כאילות, אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' אלקינו, ולברך את שמך מלכנו..."
לפיכך, יוצא שכל תוספת שנוסיף יש בה מגרעת ולכן התקינו חז"ל נוסח תפילה קבוע שצריך להיצמד אליו וכך נוהגים כלל ישראל בתפילתם.
אם המטרה היא להלל כמה שיותר את הקב"ה, נוצרת מגרעת כי האדם איננו יכול בלשונו לומר את כל דברי השבח להקב"ה.

ז.זה נכון שכעת עם ישראל שוכן בירושלים לאחר אלפיים שנות גלות. המזמורים העוסקים בבניין ירושלים מדברים גם על הרצון לשוב אליה. אבל יש בהם שאיפה יותר עמוקה.השאיפה שבית המקדש ששכן בה בעבר, ייבנה. שקודש הקודשים של עם ישראל, יקום. בית המקדש מסמל את הקרבה שיש בין עם ישראל לבין הקב"ה. וכל עוד אין בית מקדש – השאיפה שלנו שהוא יקום. משמעות המזמורים היא שירושלים היא לא אותה ירושלים שהייתה בעבר ללא בית מקדש בליבה. ועל כן, לאמירת המזמורים יש עדיין משמעות מבחינתנו וצריך לאומרם.

בברכה, עדי, צוות ישיבת הר-עציון