אני אחות בכורה ויש לי בעיות עם המשפחה...

יקירתי, שלום!
אני מצטערת על העיכוב בתשובה, ומקווה שאוכל לעזור.
קראתי את השאלה שלך וכאב לי איתך.
התחושות שלך לא נעימות, ואני ממש מקווה שאוכל לקלוע למה שהתכוונת.
ביחד עם הכאב אני מתפעלת מהכח שלך, ומההשקעה הרבה שאת משיקעה בזה, ושאת חס וחלילה לא שוקעת. אשרייך!

שמעתי פעם על תרגיל מצויין לעשות בזמן וויכוח על דברים קטנים [בין חברות, אחים, בני-זוג וכו´..] : להתווכח להתווכח, ומתישהו לעשות סימן ולהלחליף עמדות. המשימה הזו, יכולה להיות מצחיקה, ויכולה להיות קשה מאוד!
למה?
כי אנחנו, מטבענו כבני-אדם שקועים בתוך המחשבות [שלנו] בתוך הדעות והרצונות [שלנו], וכשאנחנו נפגשים עם אדם אחר - עם השקפת עולמו, עם המחשבות והרצונות [שלו], אנחנו נפגשים עם עולם אחר! ובאמצע וויכוח, כשכל אחד עם כלי מלחמה שלופים, מוכן להגן על העמדות שלו בחירוף נפש, אנחנו אפילו לא עוצרים לראות אם הנושא שווה את הוויכוח, אם אנחנו, בעצם, לא אומרים את אותו הדבר...
למה אני כותבת לך את כל זה?
בגלל הסוגריים בשאלתך. את כתבת כך: "גם ההורים שלי לא ממש מתעניינים במה שקורה לי".
הסוגריים הללו הכי הכאיבו לי, והסבו את תשומת ליבי, כי, כך נדמה לי, שם נמצאת שורש השאלה.

אני לא יודעת בת כמה את, ולא מכירה אותך ואת משפחתך באופן אישי, ולכן אני יכולה רק לנסות לכוון לכיוון מסויים ולקוות שאקלע למצבך, ושאוכל לעזור כפי יכולתי.

אחד הדברים שלא פשוט לעשות בתקופה שלא פשוט לי, הוא לנסות להבין מה עובר על אחרים.
נסי רגע לשבת במקום של ההורים שלך, אולי עוברת עליהם תקופה לא פשוטה, אולי הם עומדים בפני הכרעה גדולה?
אני בטוחה שגם אם עליהם עוברת תקופה לחוצה, וגם אם הם קצת עייפים, ועמוסים, זה לא אומר שלא איכפת להם ממך! זה לגמרי לא אומר שאת לא חשובה להם, ושחשוב להם מה קורה לך!
הורים זה לא מורה, ולא מדריכה. הורים, כשהם מוטרדים, ברך-כלל מרכז המחשבה שלהם הוא לילדים שלהם.
הם דואגים לך כפי שאת לא יכולה לדמיין. הם אוהבים אותך יותר ממה שאת מתארת לעצמך!

נכון. ובכל זאת, מה איתי? לי פשוט?

נכון. גם לך לא פשוט. את בוודאי לומדת, ואולי יש לך גם תנועת נוער ´על הראש´, וחברות ופעילויות...
אבל אחד היסודות המדהימים של משפחה הוא ה[שותפות]. שותפות מעשית - שמשפחה בד"כ חולקת את אותו הבית, או מטבח, אותה מכונת כביסה... וכן חולקים ביחד גם תחושות, שמחות וכעסים... ובבית, כמו בכל שותפות, צריך לשים טוב טוב לב, שכל אחד מחברי המשפחה נותן לעצמו ביטוי, שלכל אחד יש פינה בבית שבה הוא יכול לשבת כשקשה לו, כשהוא צריך להתמודד, או סתם כמה רגעי שקט.

מנסיון (גם אני בת למשפחה ברוכת ילדים) במשפחה עם הרבה ילדים, צריך לעבוד כדי להגיע למצב הזה. זה לא תמיד פשוט. הפרשי הגילאים בתוך הבית יוצרים צרכים שונים לכל קבוצת ילדים, כשהילדים הקטנים לא תמיד מודעים לצרכים של הילדים הגדולים, וכך גם להיפך.
שוב, אני לא מכירה את משפחתך, אבל אולי כיוון שאת בכורה, אתם עדיין בעיצומה של ´בנייה´, של עיצוב הבית, של עיצוב המקום של כל ילד, שלכל ילד תהיה הפינה שלו...

את יודעת, בוודאי, שלהיות האחות הבכורה זו חובה, אבל זו גם זכות גדולה. את לא יודעת איך לאחים קטנים יש כמעט הערצה לאחות הגדולה, מסתכלים על איך שהיא מתנהגת, ומה שהיא אומרת ומה שהיא עושה, ורוצים לחקות אותה, כמעט בכל דבר! מעבר לכך שיש לך אחריות גדולה יותר כלפי הבית, כלפי העזרה להורים, וכלפי האחים, זו זכות!
אני אמנם לא אחות בכורה, אבל התחושה הזו שאפשר לעזור לאחים שלי מנקודה שהיא לא הורה, ולא מורה, אלא אחות, שיכולה לשחק איתם, ולצחוק איתם, לעשות איתם כיף, וקצת שטויות, ולאהוב אותם מכל הלב!
את כותבת שניסית לעשות פעילויות, וזה לא כל-כך הלך, ואני מציעה לך ללכת בדרך טבעית, לעזור להם בדברים קטנים ביומיום. לעזור לאח אחד לפתור תרגיל (אחד... לא את כולם!) ולשחק חמש דקות עם האחות הזו. ואת יודעת מה? כשממש אין לי זמן, אני מציעה לאחותי הקטנה ללכת איתה לישון, ואני אומרת איתה ´שמע ישראל´ והיא מספרת לי על דבר אחד קטן שהפריע לה היום בגן... וזה דבר מתוק כל-כך!
אחר-כך מגיעים כבר הצחוקים, ואחר-כך הם כבר ישמחו לעזור לך לעזור בבית, אפילו תוך כדי משחק...
נראה לי שהעניין הוא להיקשר אליהם בטבעיות, בדברים הקטנים של היומיום.

אני יכולה לנסות להציע לך שלוש עצות, שאני מאוד מקווה שתוכלנה לעזור לך-
האחת - כבר כתבתי על האחים. נסי ליצור איתם קשר פשוט ברמה שלהם.
השנייה - קחי משימה אחת על עצמך בבית, לדוגמא, כשאת בבית, אם יש כלים בכיור - את עושה אותם. בשקט, בלי רעש וצלצולים, בלי לבקש עזרה מאף אחד, תעשי את הכלים, אם את מרגישה שאת יכולה, תסדרי קצת מסביב... את העצה הזו אני מנסה ליישם בעצמי. זה לא פשוט במיוחד, אבל זה נותן המון סיפוק! את עוזרת, בשמחה ובשקט. לאט לאט תראי שעוד יצטרפו אלייך! את תרגישי שמחה על השותפות שלך בבית, ומתוך המעשים -יתקרבו הלבבות.
והשלישית- והיא מאוד חשובה, תקבעי עם אמא שלך ערב אחד, תגידי לה באת רוצה לצאת רק איתה, אולי לבית קפה, אולי לטיולון במקום מגורייך, ותדברי איתה. לאו דווקא על עניינים ברומו של עולם. על היום-יום שלך, על דברים שקרו, וכן, תשאלי אותה גם עליה, מה שלומה, ואיך היא מרגישה.
סך-הכל את הבת הגדלה שלה. אין תענוג גדול יותר לאמא מלדבר עם הבת שלה, בפשטות ושמחה.
בגלל שאת אחות גדולה, האנשים שאיתם את יכולה לדבר ´על רמה´, כמו שכתבת, אלו בעצם ההורים שלך, אל תתביישי מהם!


יקרה! אני מאוד מקווה שהצלחתי לענות לך.
אם לא, אשמח אם תכתבי אליי במייל שמצורף למטה.
בכל אופן- שיהיה בהצלחה ובשמחה!
רק אור וטוב!
אביגיל

avigail.p1@gmail.com

אם לא הצלחתי לעזור, ואת רוצה לנסות ולדבר עם אחד מהמשיבים/ות,
המוקד פתוח בימים א´-ה´ בין השעות 21:00-01:00 בטלפון 1599-5000-54