שאלה
שלום,
לפני חמש שנים אחי נפטר. תמיד האמנתי. אני עדיין מאמינה. אבל זה דועך.
תמיד הרגשתי אדם מאוד שמח וחברותי אבל גם זה נעלם עם הזמן.
כלפי חוץ לא רואים עליי שום שינוי, אבל אני מרגישה כבויה מבפנים.
אני מרגישה כאילו המירוץ הזה שאנחנו קוראים לו החיים , הוא מלחמת התשה.
זה כואב לי להרגיש ככה, אבל זה רק גובר.
אנחנו חיים בשביל למות בסוף וקשה לי המחשבה הזו. קשה לי השמחה כשאני מרגישה כך.
נכון שאנחנו צריכים לחיות ולבנות ולהיבנות ולהגשים תוך כדי מהלך החיים האלו. אבל לבסוף אנחנו מתים. מתים ואחרי חמש שנים אף אחד לא זוכר אותנו.
אני יודעת שאין כאן שאלה יותר מידי. אבל אולי כמה מילים על אמונה יעזרו לי קצת להחזיר את השמחה?!..
תודה.
תשובה
שלום לך שואלת יקרה!
אני יודעת שעוד מעט חנוכה, אבל הזכרת לי את חג סוכות:
שמחה הזויה שכזו, של סוף הימים הנוראים. אנחנו רגע אחרי שרעדנו ב"מי יחיה ומי ימות", גומרים לקטוף את הכותנה, נהנים מעוד טיפה חופש, ותמיד לכל הבלגן הזה נכנס גם יום אחד של גשם.
אבל סוכות זה חג שמח! חג של קרבה לקדוש ברוך הוא. לי אישית הוא מרגיש השיא של הימים הנוראים, משהו יותר טהור מיום כיפור!
בגלל זה אף פעם לא הצלחתי להבין איך הצליחו לשרבב לשבת חול המועד (תחשבי איזה אדיר! גם שבת וגם סוכות!) דווקא את ספר קוהלת.
יסלח לי שלמה המלך, אבל אני חושבת שאם הוא היה כותב את הספר בימינו הוא היה צריך להוסיף שהקריאה מיועדת לבני עשרים ומעלה. אולי יותר.
"דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת". אתה חי, וחמש שנים אחרי שאתה כבר לא, בקושי זוכרים אותך. "אין כל חדש תחת השמש" - קוהלת אמר בדיוק את מה שאת אמרת. הוא אפילו נשמע טיפה חריף יותר.
מוות זה משהו שמאז ומתמיד הפחיד את האדם, שבתגובה כנראה חיפש קשר אל משהו גדול יותר. משהו נצחי. ייתכן שככה התפתחו דתות שונות, שכולן הבל וריק.
אבל איתנו דיבר הנצח בכבודו ובעצמו, בהר סיני, וקשר אותנו אליו. כחלק מהקשר, קיבלנו ספר הוראות ל"חיים של משמעות".
הבעיה היא שאנחנו לא ממש יודעים כמה הם משמעותיים. אם היינו יכולים להקשיב איך היושב במרומים מסביר למלאכים מהלכים בעולם, אולי היינו מבינים סוף סוף שהוא לקח פינצטה ושם את כל אחד ואחד מאיתנו בדיוק במקום בו אנחנו צריכים להיות. אכן, כן. לכל אחד מאיתנו יש תפקיד בעולם הזה, ובלעדינו העולם לא יתקדם לאן שהוא צריך להתקדם. אז אנחנו אומנם רק בורג קטן במערכת, אבל בלעדנו, העסק פשוט לא יעבוד כמו שצריך.
אז נכון שמי שחי פה, לא רואה את המערכת הגדולה הזו, ונכון שאחנו לא מבינים את המהלכים האדירים, ואת התפקיד של כל איש ואישה בעולם, אבל יש מי שיושב למעלה וכן רואה. והוא גם מתכנן את המהלכים, והוא גם דואג לביצוע.
האלה שיושבים למטה, באמת לא זוכרים את מי שהלך אחרי כמה שנים, אבל ההוא שם למעלה, זוכר וזוכר.
וביננו, מה אכפת לנו שהעולם פה למטה לא זוכר? הרי העולם הזה הוא רק הבל הבלים! העיקר שזה שיושב שם למעלה רואה וזוכר אותנו. וזה שהוא זוכר אותנו, זו כבר סיבה טובה לשמוח!
ובנוגע לשמחה, אם יש לך כח וזמן אני ממליצה לך לחפש ספר אמונה או חסידות שאת מתחברת אליו, וללמוד אותו. אצלי זה הכניס משמעות כולשהי לחיים, ויחד איתה גם הרבה שמחה! ובטוח תמצאי שם תשובות יותר מפורטות ועמוקות...
"סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם"
מקווה שעזרתי ולו במעט.
רק שמחה אור וטוב!
תמיד פה למקרה הצורך...
רננה
renanaro@gmail.com