אמונה בה'- מציאות כפשטה (איך מרגישים דברים בעבודת ה')

שלום לך שואלת יקרה,

אין לך על מה לבקש סליחה. זו אינה כפירה. שאלת שאלות היא אחד מהדברים החשובים ביותר שקיימים, שהרי אדם ששואל זה אומר שהוא לא מבין משהו, והוא מבקש להתקדם ולהבין אותו. זאת, כמובן, כל עוד הוא באמת מחפש תשובה ורוצה להבין, דבר שניכר בהחלט מדברייך. פעם שמעתי מהרב עדין שטיינזלץ שליט"א שככל שהאדם נמצא בקשר יותר עמוק עם הקב"ה כך השאלות שלו על הנהגתו הן יותר קשות וחריפות. האם זה גורם לניתוק הקשר? פשוט שלא. אז אין לך מה לדאוג לגבי השאלות שלך, הן טובות מאוד ונמצאות במקום. לא רק זאת, אלא הרבה יותר מכך, שבדיוק בתשובה לשאלותייך חלקו גדולי ישראל בדרך הגישה שלהם להנהגת הבורא את העולם, כפי שנראה בע"ה בהמשך.

ההסתכלות הפשוטה שלך על המציאות, זו שלא נותנת הרבה מקום למה שמעבר לנראה, דומה להסתכלות של הרמב"ם. הרמב"ם טען שהמצוות משפיעות עלינו בהגיון הפשוט, כי המצוות מהוות את המעשים המתוקנים והנכונים ביותר לאדם. או במושגים של היום- המצוות הן המוסר האמיתי. לעומת הרמב"ם, סברו רבים וטובים (בעיקר מקובלים וחסידים) שמעבר להשפעת המצוות עלינו, שעוברת דרך השכל הפשוט, ישנה גם השפעה פנימית, רוחנית, שמעלה את האדם למקום גבוהה, שלא עפ"י הדרך הגלויה וההגיונית. אני מסכים איתך שאם אני מסתכל ביום יום על המציאות הפשוטה, זה נראה שכמעט ואין מקום לדברי החולקים על הרמב"ם. אז לפני שאני מנסה להסביר את שיטת החולקים עליו, אני רוצה לומר לך שאת בהחלט יכולה להאמין כך, שהמצוות הן הדרך הנכונה לעשות ולהתנהג בעולם, וכך הן משפיעות עלינו, זאת בנוסף לשכר שיהיה לעתיד לבוא, ואין במצוות משהו מעבר לכך.
אך איך בכל זאת היו מגדולי ישראל שהסתכלו על המציאות בדרך פשוטה וראו אחרת? כדי לראות את מה שהם ראו, צריך להתנהג בדרך בה הם נהגו. כמובן שהדרך בה הם נהגו היתה שונה מאחד לחברו, ואין שביל אחד להגיע אל ה´, אבל יש כאן נקודה חשובה שצריך לעמוד עליה. קודם כל, כדי להרגיש את מה שמעבר למציאות, צריך להתרגל לחשוב, ולהפתח למחשבה, שיש גם דברים שמעבר. שכשאני מקיים מצווה אני מואר באור אלוקי, אני נהיה מעודן יותר. כשבן אדם לא מנסה בכלל לראות את זה, אין לו סיכוי. בכלל, כל המציאות היא שאלה של הסתכלות, ואם נרצה נוכל להתעלם מדברים מפורשים. אבל אם אנחנו מחפשים את האמת, אנחנו צריכים להפתח גם לדברים שהם לא תמיד הפשט הפשוט. (אני לא יודע אם את מכירה את הספר 'הנסיך הקטן', ספר מפורסם מאד מאד (חיבר אותו גוי צרפתי שהיה מחסידי אומות העולם ונלחם במלחמת העולם השניה) , ואחד ההמשפטים הכי יפים שם הוא "הדברים החשובים באמת - סמויים מן העין" כך שגם גויים מבינים את הנקודה החשובה הזו).

אז מה עושים מעבר לכך שפותחים את הלב למתרחש מעבר לנצפה ע"י העין? כאמור, ישנן דרכים רבות. ישנן דרכים שהן יותר שייכות ללב (ברסלב היא דוגמא קלאסית לכך), וישנן כאלו שנוטות יותר לצד השכל (חב"ד), ולכן כל אחד צריך למצוא את הנתיב שלו, השביל שלו להתקרב אל ה´. קשה לי לומר איך רואים ומרגישים את זה שיש כאן אור נוסף, פנימי. אני רק יודע שאם אדם מכוון כשהוא עושה מצווה שבמצווה הזו הוא מוריד אור אל נשמתו, ובנוסף לכך גם מדביק את נשמתו לבוראהּ, ומנסה להרגיש את זה באמת, אבל רק באמת, ולא כמבחן, אז הוא באמת ירגיש את זה. הוא ירגיש פתאום איך שמחה מציפה אותו. אם הוא ידמיין בדמיון פשוט, שכשהוא מברך שהכל, כל העולמות עומדים ומביטים בו, והוא אומר "מלך העולם", וממליך את ה´ על כולם, וכולם מוחאים כפיים, זה יהפוך כל ברכה שלו לברכה אחרת לחלוטין. ולא רק כי הוא המציא, אלא פשוט כי כל החיים שלנו מורכבים מהשאלה עד כמה אנחנו מוכנים להפתח להסתכלות שאיננה ההסתכלות שלנו (בדרך אגב, ניתן לומר שאי פתיחה שכזו, קשורה הרבה בגאווה, באמירה שמה שאני רואה זה מה שקיים).
דרך הדמיון מועילה מאוד להרגיש דברים כאלו. לדמיין איך זה מוריד אור ועידון לעולם, איך כל מצווה מוסיפה טוב. אחרי תקופה שמדמיינים את זה, גם מתחילים לראות את זה. ולאו דווקא ראייה גשמית, אלא פשוט להרגיש איך שכל מצווה מעלה אותנו עוד מילימטר מהחומריות והגסות שבה אנחנו שקועים, איך כל מצווה מאפשרת לנו לרכוש מושגי חיים ושאיפות מעולמות אחרים, פשוט מתקנת לנו את הרצון שלנו. רק להפתח, ה´ כבר יעשה את שלו.

שאלת לגבי ההשקעה, מדוע דבר אלוקי לא מגיע בתור הארה אם הוא כל כך נכון, מדוע צריך לרדת עד לשורש העמוק ביותר ורק אז לזכות לטיפת אור. השאלה הזו מטרידה אותנו הרבה, בעיקר בגלל שאנחנו רואים שמי שעובד בדרך הטומאה מקבל את שאיפותיו מהר מאוד וכמעט בלי עמל. ומדוע אנחנו צריכים לעמול? הזוהר מסביר שהדרך שלנו לקבל את הטוב היא רק ע"י העבודה, שאם לא היה כך, היינו מרגישים כמו עניים שמקבצים מעות, והקב"ה בטובו תרם לנו את מה שהיינו צריכים לו. האם לא היינו מתביישים מכך? האם לא היינו רוצים לראות את המאמץ שלנו ולשמוח בסוף על ההצלחה? באמת באמת, עיקר הבכייה שיש לנו על העמל, היא בגלל שאנחנו לא הגענו להצלחה, אבל נגיד שהיה אפשר להצליח ואז לעמול, כולנו היינו עושים את זה. אין מי שחולק שההצלחה שווה את העמל, הבעייה היא שההצלחה רק בסוף. שמעתי פעם משפט מאוד יפה שאמר אותו מרצה באוניברסיטה, שכולם בוכים ושמחים- יש כאלה שבוכים בזמן הלימודים ושמחים עם קבלת התעודה, ויש כאלה ששמחים בזמן הלימודים ובוכים בזמן קבלת התעודה, כל ההבדל אין הראשונים לשניים הוא התעודה. אם היינו משכילים לראות את אחריתנו, את ההצלחה שבתיקון המידות, את הכיף שבעמידה בניסיון, לא היה לנו בכלל קושי להתאמץ בעבודת ה´. ר´ נחמן אמר שאין לנו בכלל מושג כמה כל מצווה ואפילו הקטנה ביותר שאנחנו עושים משפיעה, ולמה לא מראים לנו את זה? כי אם היינו יודעים עד כמה כל מצווה שכזו משפיעה כבר לא היתה לנו בחירה, בטוח שהיינו רודפים כל היום בטירוף מוחלט כדי לקיים עוד ועוד מצוות (אפשר לומר שעל זה אנחנו מתפללים "ובמצוותיך תרדוף נפשי"...).
מעבר לכך, הרי זה דבר פשוט שעד שאת לא יורדת ליסוד הדברים את לא יכולה להפעיל אותם. גם אם תדעי ללחוץ על הכפתור של מכונת הכביסה, אם לא תחברי אותה קודם לחשמל את יכולה לשכוח מבגדים נקיים, כי פשוט את לא הגעת לשורש הפשוט של הדבר. וודאי שה´ לא ינחית עלייך את הכל במתנה, שהרי אם הוא היה עושה כך למה לו לברוא עולם? הרי כל החידוש של העולם הוא שאנחנו נגיע אליו, ולא שהוא יגיע אלינו (יש הרבה מה להאריך בזה, משום שזה נוגע לשאלה מה החלק שלנו בפעולות בעולם הזה, שלא פשוט בכלל שאנחנו פועלים כאן כל כך הרבה. וכידוע יש בדבר מחלוקת בין הרמב"ם וסיעתו להרבה מגדולי ישראל אחרים, מחלוקת שדי מקבילה למחלוקת המוזכרת למעלה, ואין כאן המקום להאריך), ממילא הוא רוצה שאנחנו נרד לשורש, הוא רוצה שאנחנו נגלה את האמת הזו ונוציא אותה לאור בתוך כל ההעלם שהוא ברא. במשפט אחד אפשר להגדיר את כל תכלית העולם כ- הסתר שהקב"ה הסתיר בכדי שאנחנו נגלה אותו. ובדיוק מסיבה זו האמונה היא השורש לכל, כי היא עצמה קיימת במקום בו ה´ מסתיר את פניו והיא אומרת בצורה חזקה ואמיתית- "ה´ הוא האלוקים!".

ולסיום, לגבי דרכם של חז"ל בעידוד בקיום מצוות- כנראה שלא שמת לב לחלק ממשפטי חז"ל, כמו- "רבי אומר... הווי מקפיד במצווה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות" (מסכת אבות, פרק ב´, מש´ א´), וכן אזהרת התורה על הדם "רק חזק לבלתי אכול הדם", שחז"ל אמרו שאם על עבירה כזו שאין בה תאווה הוזהרנו כל כך ואנו עתידים לקבל שכר גדול, על אחת כמה וכמה על שאר מצוות שקשות יותר (שאומנם הגדלות כאן היא של המצוות האחרות, אבל התורה שמה דגש על איסור אכילת דם). והאם לא אמרה הגמרא שהאומר שלוש פעמים "אשרי" כל יום (שחרית פעמיים ובמנחה) זוכה לחיי העולם הבא? וגם גדולי ישראל המאוחרים יותר כתבו כך, כפי שהבאנו למעלה בשם ר´ נחמן שעל כל מצווה קטנה אנו זוכים לשכר רב מאוד. אין כאן שום תחמון ושום מהלך גאוני, יש כאן אמת פשוטה, שעל מצוות שקשה בהן מקבלים בהן שכר, וכדברי המשנה בסוף פרק חמישי של מסכת אבות: "לפום צערא אגרא" (לפי הצער- השכר).

אני מקווה שהצלחתי לענות על שאלותייך בצורה אמיתית, מובנת ומתיישבת על הלב. בין אם הצלחתי ובין אם לא, אשמח לשמוע את דעתך על האמור לעיל.

בהצלחה רבה רבה בכל אשר תפני, ויהי רצון שנזכה כולנו לאמונה פשוטה ואיתנה בה´, ולחיות בתוך ההעלם וההסתר כאילו היה בגילוי, ותהיה החשכה כאורה במהרה,
עדיאל

calev72@gmail.com