שאלה
שלום!
על פי הידוע לי, ההגדרה של איסור ייחוד היא, שעל בן ובת אסור להתייחד, שמא יגיעו לידי איסורים חמורים.
התייחדות = הימצאות במקום מסויים בו ירגישו בנוח לעשות דברים, שבמקום אחר לא היו מרגישים בנוח לעשות (למשל רשות הרבים).
על מנת להנצל מאיסור ייחוד, יש להמנע ממקומות מבודדים\חשוכים, חדרים סגורים וכדו'
לפני כמה שנים, בעודי בצבא באחת מהיחידות הג'ובניקיות, ראיתי בבסיס קצין אשר כיפה לראשו ובחורה אשר מכנסיים לרגליה, הולכים יד ביד.
באותם ימים עוד האמנתי שבאופן כללי בנאדם דתי = שומר גניעה. דיי הופתעתי.
במפגש חברים כלשהו במסעדה, קלטתי זוג חברים שאני מכיר מקרוב מחזיקים ידיים, ובשלב כלשהו יצאו לבד לסיבוב. התעצבתי ואמרתי לעצמי "כמה חבל... למה הם הורסים לעצמם?".
אלה שתי דוגמאות מיני רבות בהם גיליתי להפתעתי שאנשים שאני מכיר (גם מקרוב, ואפילו קרוב מאוד) אינם שומרים נגיעה. כל פעם אני מופתע מחדש.
כיום, אתה יכול ללכת ברחוב, ולראות זוגות (גם דתיים), הולכים יד ביד, מתחבקים, ומתנשקים...
אמצע רשות הרבים, ואף אחד כבר לא מזעזע למראה זוג מתחבק ומתנשק.
איפה הבושה?!
כבר אין הבדל בין חדר סגור וחשוך, לבין ספסל בתחנת אוטובוס!
הכל פרוץ! שום דבר כבר לא חריג או יוצא דופן.
בהנחה שההגדרה שנתתי למעלה לאיסור ייחוד פחות או יותר נכונה, ועל פי המציאות ברחוב, לבן ובת (קל וחומר זוג) "אסור" ללכת ברחוב!!
אז מה הפלא שזוגות דתיים לא מצליחים לשמור נגיעה? גם באמצע הרחוב אין להם ממי להתבייש, הם לא מרגישים חריגים. הרי זה נורמלי לתת יד\חיבוק\נשיקה לחברה...
* * *
המשפט הבא מצוטט מהסדרה "סרוגים" (שספק גדול אם משפטים מתוכה אכן ראויים לציטוט, אך אני מוצא את עצמי מזדהה מאוד עם המשפט הזה), כשיוחאי מנסה להסביר לרעות למה הציע לה נישואים: "אני בחיים לא חשבתי שאני אגע באשתי לפני החתונה... תמיד כל אלה שנשברו, והפסיקו לשמור נגיעה עם החברה שלהם, נראו לי חלשים. אני ממש האמנתי בזה... עד שפגשתי אותך".
גם אני ממש האמנתי בזה. האמנתי שאפשר לשמור נגיעה, ואלה שהפסיקו נראו בעניי כחלשים (ע"ע הסיפורים לעיל).
עד שפגשתי את חברה שלי.
ב"ה הצלחנו לשמור נגיעה ארבעה חודשים.
נגענו, ואני אוכל את עצמי על כך! וגם היא. במשך ארבעת החודשים נושא הנגיעה היה מאוד מאוד מאוד קשה עבורנו, וגם אחרי שנגענו היה לנו ברור שאנחנ
תשובה
שלום לך,
האמת שהיה ראוי שהשאלה שלך תענה בעמקות וברחבות, אבל יש הרבה עומס, וחבל לי שתחכו הרבה זמן, אז אני אענה תשובה פשוטה ומהירה, ואם תרצה, אתה יכול לשלוח אלי מייל ובע"ה אחרי החגים, ננסה לענות ברחבות יותר.
אתה בהחלט צודק שאיסור יחוד נועד להציל אנשים מחטא, אבל הוא לא האיסור היחיד. יש איסור נוסף המוזכר בשולחן ערוך - צריך להתרחק מנשים מאד מאד. אז נכון, יש בעיה מהותית של הכרות לקראת נישואים, ואף אחד ב'ציבור שלנו' לא מוכן להנשא מבלי להכיר לעומק וכו', אבל מצד שני, כל זה כל עוד לא עוברים על איסורים. מהרגע שלא מצליחים לא להכשל מה ש[חובה לעשות] זה להפסיק להפגש. (שלא לדבר על כך שארבעה חודשים הם ודאי מספיק זמן בשביל להחליט על התאמה בסיסית לקראת נישואים חוץ ממקרים מיוחדים).
אתה בטח קורא את זה ואומר לעצמך - לא יכול להיות. חבל מאד שבכלל שלחתי את השאלה הזו ואין שום סיכוי שבעולם שאנחנו מפסיקים להפגש.
אז אני רוצה לנצל חלון הזדמנויות קצרצר שבכל זאת אתה ממשיך לקרוא ולכתוב לך שמה שכתבתי זה לא כי אני איזה נציג הבורא עלי אדמות, אלא פשוט זה מה שחכם לעשות משתי סיבות.
קודם כל, אתם רוצים להקים בית נאמן בישראל - בית נאמן זה בית שהיסודות שלו הם יסודות של קשר עם הקב"ה ושמיעה בקולו. כל פעם שאתם נוגעים אחד בשני (ולעניננו - כל פעם שאתם נפגשים) אתם בעצם פוגעים ביסודות של הקשר שלכם.
דבר שני, כל קשר מתמשך ללא מועד נישואים מוגדר, הסיכויים להפרדות עולים. עכשיו כל פעם שאתם נוגעים קורה שני דברים. קודם כל, נגיעה פיזית, מאד מטשטשת את הבירורים ואת החיבור האמיתי - החיבור הנפשי, ורק מסבכת יותר את ההכרות. דבר שני, אם חס ושלום באמת תפרדו, כל המגע יהיה כבר הרבה הרבה הרבה מעבר לכל מה שאפשר לשאת.
[בקיצור ולענין, וסליחה על הבוטות] תתפסו את עצמכם. תחליטו שאתם יותר לא נפגשים, אלא רק משוחחים בטלפון וכדו'. ובמקביל מחליטים מתי יש אפשרות ריאלית לנישואים, או משהו בדומה. [לא להשאיר את המצב נזיל ופגיע מכל בחינה שהיא].
מקוה שהועלתי קצת, תגובות והבהרות תתקבלנה בשמחה במייל שלי
טוביה
tsbias@Actcom.co.il