איך מוצאים טעם לחיים?

שלום לך יקרה,

ראשית אני חייבת לציין שהדברים שאת מעלה על הכתב בהחלט מעוררים הזדהות. נשמע שאת עוברת איזשהו תהליך מרגש ואני שמחה על כך שאת מרשה לעצמך לשתף גם אותי בו.

הזכרת שני דברים:
אינך מבינה מי את ומשום כך את מרגישה ריקנות.
הקושי בעבודת ה' ובחיבור אליו.

נתחיל מהדבר הראשון:

הרב צבי נריה זצ"ל אמר:
"אישיות אינה סכום של תכונות וכישרונות.
יש בה משהו בלתי נתפס,
סתום וחתום, נגנוז ונעלם..."
משמע- אישיות האדם היא דבר מורכב, לא ברור, גנוז ונעלם. דברים אלו שאת מתארת מוזכרים כבר ברעיונות עמוקים אחרים. התחושות שלך מוכרות ושכיחות ואפילו מעידות על מציאות וחשיבה בריאה ונכונה.

אוסיף ואומר, שאין אני חושבת שהמטרה היא להבין את עצמנו עד הסוף. בוודאי שאין זה אומר שעלינו לשלב ידיים בחוסר מעש, אלא תמיד לחתור לכיוון ברור. שהרי כשדברים ברורים לנו ביחס לעצמנו אנחנו מתנהלים טוב יותר. אך גם לא צריך לחוש תסכול וריקנות כה עמוקה כדוגמת זו שאת מתארת כשלא מבינים הכל כי זה בסדר לחוש כפי שאת מרגישה. השאלה היא מדוע את מרגישה כך ואיך אפשר לעבוד יחד על התחושות האלה, ועל כך נעמוד בהמשך.

מה שמעניין הוא שמתוך המשתמע מדברייך את הכיוון את בהחלט יודעת, למרות שציינת שלא. שהרי לפני שאנחנו מתחילים להוריד דברים לרמת המעשה, אנו צריכים לשאול את עצמנו: מי אנחנו. וזה מה ששאלתך מעלה. במקביל נראה שאת הדרך כבר התוות לעצמך: הדרך היא עבודת ה' שאת ההנחיות לה אנו מקבלים מהתורה ברמת המקרו ומההלכה ברמת המיקרו.

כך שמה ראינו שיש בך?
דרך-עבודת ה', ושאלה- "מי אני?" שמעידה על רצון להחזיק במושכות מחדש, רצון להתוות כיוון- חזון- מטרה- שאיפה. אך משום מה הם נראים לך מוסתרים.
כך שכל שנשאר לעשות זה להאיר על אותה הדרך מחדש וכך אט אט הכיוון יתבהר.

אם כן נראה ששני הדברים שהזכרת קשורים זה לזה: אם הדרך תהא מוארת מחדש- כלומר אם תתחזקי בעבודת ה' ותעוררי דברים כאילו הם כחדשים בענייך, תוכלי אט אט להרגיש יציבה בקרקע, תתמלאי בתוכן והריקנות תיעלם.

נשמע שניסית לעשות כל מיני דברים והם ריגשו אותך, אך אין זה של ממש.
ישנו מושג שנקרא: "העדר קודם להוויה". משמע כדי ליצור משהו חדש צריך שיהיה העדר- חוסר.
לפעמים אדם מנסה למלא את עצמו בהמון דברים, בין אם זה מחשבתית ובין אם זה מעשית, אך אין זה מתאים לו. נשמתו הגבוהה שואפת למקום אחר. בזמן כזה עליו לנטוש הכל וממקום של העדר לבנות מחדש. זה קשה ולא פשוט. אך אם ננסה לעשות עבודה קלה ולתקן רק את הבניין שבנינו מבלי לטפל ביסודות עבודתנו תעלה ריק. את מרגישה שגם את עצמך מאמינה לנכון שיש צורך לטפל ביסודות מכיוון שאת שואלת שאלות יסודיות: כמו: מי אני ? למה אני חיה ומה אני עושה בעולם?.

אז איך מתחילים לבנות את היסודות?

"מסילת ישרים" הוא ספר נהדר לכך. בניית המידות הוא היסוד לכל עבודת ה'. אי אפשר לפנות לעבודת ה' מבלי להכין את עצמנו לקראת כך. אנו צריכים להכין את עצמנו בצורה מתאימה כדי שנוכל להבין את השפע הגדול שהקב"ה ברא בעולמו ועל ידי כך גם לקבל אותו. אינני יודעת בת כמה את –מכיוון שלא ציינת , אך אין זה אמור לפגוע בך בעניין הזה. אם הספר קשה לך, אפשר ללמוד את הספר עם חברה, מדריכה, או לשמוע שיחות שקשורות לרעיון שהספר מציג- עבודת המידות.

במידה והספר הזה קשה לך להבנה או לקריאה ואינך מצליחה למצוא חיבור בו, אמליץ לך על החוברות של הרב משה בלייכר : "מצוות אהבת ה' ". הרב מסביר שם בפשטות, נעימות ובהירות על כיצד אפשר לצוות עלינו על משהו שהוא ברגש- ביחס לעבודת ה', וכיצד משיגים זאת בסופו של דבר. הספר מטפל בעניינים הפשוטים והראשוניים שאולי אנחנו "מדלגים" עליהם בזמן עבודת ה': אנחנו ישירות ניגשים "לעניין" ומקיימים את אשר נצטוונו, אך שוכחים שלא פחות חשוב זה לאהוב את אותו מקור שממנה נצטווינו על אותם דברים. דמייני לעצמך מציאות בה את מקבלת מטלה ממורה שאינך מתחברת אליה. איך תראה אופי המטלה? האם תעשי אותו באהבה וברצון אמיתי? מאידך, אם תקבלי מטלה ממורה שאת אוהבת ומעריכה מיד כל אישיותך תתגייס לקראת אותה מטלה, תרגישי שאת פתאום מוצאת כוחות, שאת מגייסת ומזככת את כל תכונות האופי הנחוצות כדי לקיים את המטלה במלואה. כך שאני מרשה לעצמי לומר שהספר הוא אומנם לא ספר עבודה על המידות, אבל הוא יסוד ועיקר כ"כ חשוב עד שהוא מעצב את האישיות ברמה של מידות מתוקנות יותר לקראת עבודת ה'- לקראת העיקר.

שורה תחתונה: כוונתי לומר לך שעלייך לטפל בכל אותם "גורמים מעכבים" ע"י חיזוק ההבנה השכלית. בין אם זה ע"י לימוד על העניין, שמיעת שיחות, קביעת חברותא עם דמות שאת מעריכה או בכלל- כזו שיכולה להוסיף לך. הבנה של הדברים בשכל עוזרת לנו להתמיד בו. אתן לך דוגמא כדי להסביר מדוע זה כה חשוב: ניקח למשל את השמש. גם אם יאמרו לנו שיש שמש בחוץ כל עוד לא נבין שקיימת מציאות של שמש- זה לא יעזור. הבנה בונה מציאות. ומציאות, יוצרת חיבור ראשוני.

אז אם כן, עד כה דיברנו על איך לעורר מחדש את עניין השכל- ההבנה, ביחס לעבודת ה'. אך מה עם הרגש ? אם ניקח שוב את הדוגמא של השמש, אז נכון שהבנה על כל מה שקשור לשמש יעזור לך להתחבר יותר, אך אם לא תצאי החוצה להתחמם בקרניה, אם לא תחושי את הטוב והחום שהיא שולחת, אם לא תראי את האור הגדול שהיא מוסיפה אחרי חושך- החיבור והתפיסה שלך ביחס לשמש תיעלם. השכל עוזר לנו לבנות בסיס יצוק- בסיס ראשוני, וכדי להשאיר אותו כזה אנחנו צריכים גם רגש. אנחנו צריכים להרגיש את מה המציאות שהשכל יוצר לנו. אחרת אין זה של ממש...

ציינת למשל את עניין התפילה המכנית, הרובוטית. אשתף אותך ואומר לך שזה שלב שהרבה עוברים, ואני עצמי אפילו חוויתי אותו. ומדוע? כי נוסח התפילה הוא אחיד, כל יום אנחנו אומרים את אותו הנוסח, לא תמיד אנחנו מבינים את הכתוב ולכן קשה לנו להתחבר. אחרי שתלמדי על הנושא ותביני את מהותו תוכלי לעשות גם את הדברים הבאים שאציג לך ולעורר את הרגש ביחס לתפילה מחדש. שגם אני ניסית לעשותם- וזה בהחלט עזר ולכן מומלץ:

הכנה- הכני את עצמך כמה דקות לפני התפילה. שבי, חשבי, הרשי לעצמך לנוח מכל טרדות היום ולהרהר לפני מי את הולכת לעמוד ולשאת תפילה. זה משנה לגמרי את אופי הדברים.
סידור עם פירושים- לפעמים בגלל שאנחנו לא מבינים את תוכן הכתוב, קשה לנו להתחבר. אנחנו מרגישים מרוחקים מהטקסט ולא מחוברים אליו. אמליץ לך למשל על סידור "כוונת הלב" (הוא מיועד בעקרון לעדות המזרח ומנהגי הספרדים, אבל כל חיפוש פשוט באינטרנט יעזור לך למצוא סידור אחר שמתאים, במידה וזה לא) הסידור מבואר ומפורש בצורה נפלאה על דרך הפשט.
כל פעם להתפלל בסידור אחר- מדהים כמה ה"תפאורה" יכולה לשנות את האווירה שאנחנו יוצרים. בדייטים, או בנישואין תמיד אומרים שכדי "לעורר את הלבבות" כדאי לשנות אווירה כי היא יכולה להוסיף המון לחיבור של הזוג. נסי גם את. התפללי כל פעם בסידור עם כתב אחר, גודל כתב אחר, כריכה אחרת. זה יכול להוסיף.
תפילה אישית משלך- קחי על עצמך לנסח תפילה אישית משל עצמך. התמידי בה למשך כמה חודשים ובמידה ותרגישי צורך בהתרעננות נסחי חדשה. חשבי על הכיף הגדול שתמצאי את עצמך מצויה בו בעת כתיבת התפילה האישית שלך, ואח"כ בעת אמירתה בזמן "שומע תפילה"! אני בטוחה שזה יוסיף נופך אחר לתפילה.
בנוסף לכך, כתוב ש"רודף צדקה וחסד ימצא חיים..." משמע נתינה וגמילות חסדים ממלאת אותנו בתוכן. מצאי לך מקום או תחום שאת מרגישה נח להיות בו והתנדבי. לכי על כך עד הסוף במלוא המרץ והכוחות. לפתע תגלי את כוחותייך ושמחה תמלא אותך במקום תחושת הריקנות! כמובן שנתינה צריכה לבוא ממקום של אכפתיות אמיתית, אך גם כאשר נותנים, גם אם אנו חושבים גם על עצמנו, זה בסדר גמור.
"האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור" כלומר – גם אם אדם עושה חסד ומקווה לרווחים אישיים, אין בכך פסול והרי זו צדיקות.

עוד דבר שהייתי ממליצה לך כדי לעורר את הרגש בעבודת ה' זה לקחת את הכלים שיש לך ו"לשדרג " אותם. למשל ציינת שניסית ללמוד גיטרה. אולי הגיטרה תשמש אותך להלחנת הדברים שאת מרגישה פנימה? אולי הגיטרה תוכל לשמש אותך ככלי כדי להתפלל את תפילתך האישית כלפי הקב"ה? צרי לעצמך שיח עם הקב"ה אך לא בצורה הרגילה שגורמת לך להרגיש כרובוט. אלא בתחום שאת טובה בו. בתחום שירענן מחדש את כל המאווים הפנימיים.

אני מקווה שהמעט ממה שכתבתי ישמש אותך ויעזור. ראי ברכה במעשייך והצלחה גדולה! את מוזמנת לכתוב לי שוב למייל, לשתף אותי בתהליך או להפנות עוד שאלות באתר עד שתמצאי להן מענה. אשמח מאוד מאוד לענות לך עליהן ולעזור במידת האפשר.

בנוסף, אני מצרפת לך כאן קישור למאמר שאולי יכול לעניין אותך http://makshivim.org.il/show.asp?id=17202


מחכה לשמוע ממך ומאחלת לך הצלחה עד אין סוף,
ליטל
stuart@coolmail.co.