שאלה
האם דף שכתבתי בו מילת אלוקים עם האות ה אני יכול להשליך אותו ? האם מותר למחוק מילה זו במחק ?
תשובה
שלום לך
אסור למחקו
ונראה שדינו כדין דברי תורה שנכתבים בעלוני השבת הדעה הרווחת היא שיש להחמיר ולגונזם, וכך ראוי לנהוג לכתחילה. ויש פוסקים חשובים שמתירים להניחם דרך כבוד בפח או במיכלים של הועד למען החייל. והרוצה להקל רשאי לסמוך על דבריהם, שכן כל זמן שלא כתובים על הדפים שמות קדושים גם האוסרים מודים שהאיסור מדרבנן.
ולהלן מקור התשובה לשאלתך מספר פניני הלכה ולהרחבה עיין בספר באתר ישיבהhttp://www.yeshiva.org.il/midrash/Hmidrash.aspx?cat=149
בברכה אייל משה
ח - שבעת השמות הקדושים ומעמדם
את הקב"ה בכבודו ובעצמו אין יכולת לשום נברא להכיר. כל מה שאנו מסוגלים להכיר הוא את גילויו בעולם. שכן הוא נתגלה לעם ישראל ולנביאיו, ולכל סוג של גילוי ישנו שם מיוחד.
בשבעה שמות קדושים נקרא הקב"ה בתורה, וכל שם מבטא גילוי מיוחד שלו בעולם. באופן כללי, שמות אלו מבטאים את היותו בורא העולם ואדונו, ושהוא מחיה ומקיים את העולם, משגיח על בריותיו, משלם שכר טוב לצדיקים ומעניש את הרשעים, ועוד משמעויות רבות ועמוקות שחכמי האמונה והקבלה הרבו לעסוק בהן.
מבחינה הלכתית שבעת השמות מחולקים לשלוש רמות של קדושה.
השם הקדוש ביותר הוא השם המפורש: 'י' 'ה' 'ו' 'ה', ולרוב קדושתו מותר לכותבו ואסור לאומרו. ואף בכתיבתו משתדלים למעט, ולכן כתבתיו בהפרדת אותיות, כדי שלא תחול עליו הקדושה. ויש אומרים שאפילו להזכיר את אותיותיו זו אחר זו - אסור, ולכן אומרים: "יוד קי ואו קי", ק' במקום ה', וכך נוהגים (רדב"ז ח"ה אלף ת"ח עפ"י התוס', ח"א ה, כז).
ובכל מקום שכתוב בתורה או בסידור השם המפורש: 'י' 'ה' 'ו' 'ה', אנו קוראים אותו כשם אדנות (א-ד-נ-י) שהוא השני לו בקדושתו. ואמרו שכל ההוגה את השם המפורש באותיותיו נעקר מן העולם (פסחים נ, א; רא"ש יומא פ"ח יט).
ורק בבית המקדש היו מזכירים את השם המפורש. הכהן הגדול היה מזכיר את השם המפורש בעבודת יום הכיפורים עשר פעמים. בדורות הראשונים היה מגביה את קולו, כיוון שירדו ממעלתם והיו ביניהם אנשים שאינם הגונים - היה אומרו בקול נמוך, כדי שלא ישמעו את השם המפורש (רמב"ם הל' עבודת יוה"כ ב, ו).
גם שאר הכהנים היו רשאים לומר את השם המפורש בעת שהיו מברכים ברכת כהנים בבית המקדש (סוטה לח, א). לאחר שמת שמעון הצדיק שהיה כהן גדול, הפסיקו הכהנים להזכיר את השם המפורש בברכת כהנים בבית המקדש, מפני שלא זכו יותר לגילוי שכינה ולא היו ראויים לכך, וכן חששו שמא ילמד אותו אדם שאינו הגון (יומא לט, ב; רש"י ותוס', רמב"ם הל' תפילה יד, י).
השם השני בחשיבותו הוא שם אדנות, שאותיותיו הן: 'א' 'ד' 'נ' 'י'. המשמעות ההלכתית של מעמדו היא שבכל פעם שכתוב בתורה או בסידור את השם המפורש, אנו אומרים שם אדנות.
שאר חמשת השמות הם: 'א-ל', 'אלהי-ם', 'אהי-ה', 'שד-י', 'צבאו-ת'. ויש לנהוג בהם קדושה, שאין להזכירם לבטלה, וכן אסור למחוק אחד משמות אלו.
ט - איסור מחיקת השם
אסור מן התורה למחוק אחד מהשמות שנקרא בהם הקב"ה, שכל המאבד שם מן השמות פוגע בכבוד שמיים, שנאמר לגבי עבודה זרה (דברים יב, ג-ד): "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא". אבל לגבי שמותיו של הקב"ה נאמר בהמשך: "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹוהֵיכֶם". וכל המוחק במזיד אחד מן השמות שנכתבו בקדושה, נענש במלקות (רמב"ם הל' יסודי התורה ו, א).
ויש הבדל בין שמות שכל עניינם להיות שם לקב"ה, ובין כינויי שבח כגון 'רחום' ו'חנון', שניתן לאומרם גם על אדם וגם על הקב"ה. איסור המחיקה מן התורה הוא על השמות ולא על הכינויים. כאמור, שבעה שמות נזכרו בתורה, ואלו הם: שם ההויה ('י' 'ה' 'ו' 'ה'); שם אדנות (א-ד-נ-י), 'א-ל', 'אלהי-ם', 'שד-י', 'צבאו-ת', 'אהי-ה אשר אהי-ה'. וכל המוחק אפילו אות אחת מן השמות הללו עובר באיסור תורה (שבועות לה, א; שו"ע יו"ד רעו, ט). ואפילו אם כתב בטעות את שם השם לשם קדושה שלא במקומו, כגון שטעה וכתבו בספר התורה שלא במקומו, אסור למוחקו אלא צריך לגנוז את היריעה ולכותבה מחדש (ט"ז יו"ד רעו, ב; ש"ך רעו, יב. ועיין בפת"ש רעה, ד, שלדעת החת"ס מותר לקודרו, וי"א שמותר לקולפו).
אבל שאר הכינויים שמשבחים בהם את הקב"ה כגון: 'חנון' 'רחום' 'הגדול' 'הגיבור' 'הנורא', 'הנאמן', 'קנא', 'חזק', וכיוצא בהם, הרי הן כשאר כתבי הקודש שמותר למוחקם (רמב"ם שם ו, ה).
ואף שהתורה לא אסרה לאבד פסוקים שאין בהם שמות קדושים, מכל מקום מדברי חכמים ישנו איסור לאבד פסוק מן התורה או כל ספר קודש אחר, וכל המאבדו בידיים נענש במלקות מדברי חכמים (רמב"ם יסודי התורה ו, ח; תשב"ץ ח"א ב). אלא שאם יש צורך לתקן מקום מסוים בספר, מותר למחוק, כיוון שחכמים אסרו לאבד פסוקים וכתבי קודש דרך בזיון ולא כאשר המחיקה לצורך תיקון וכיוצא בזה.
בתלמוד (ר"ה יח, ב) מסופר כי בתקופת מלכות יוון גזרה המלכות גזירת שמד: שלא להזכיר שם שמיים. וכשגברו החשמונאים וניצחום, ראו צורך לחזק את האמונה, והתקינו להרבות בהזכרת שם שמיים, ונהגו לכתוב בכל השטרות שם שמיים. וכך היו כותבים: "בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לא-ל עליון". אך תקנה זו גרמה לבעייה, כי לאחר שאדם היה פורע חובו היו זורקים את השטר, ונמצא שם שמיים מוטל באשפה. על כן ביטלו חכמים מנהג זה, ועשו אותו היום שביטלו בו את המנהג ליום טוב.
לפיכך כתבו הפוסקים שאסור לכתוב בחינם אחד מן השמות הקדושים שלא בספר קודש, מפני שהוא עלול לבוא לידי ביזיון (רמ"א יו"ד רעו, יג). ולכן יש להיזהר שלא לכתוב שם השם בעיתונים או במכתבים, או אף בציורים שתולים בבית הכנסת, אם יש חשש שבמשך הזמן יתבלו ויתבזו (שע"ת או"ח יא, ג).
רק למען מטרה אחת התירה התורה למחוק את השם המפורש - כדי לעשות שלום בין איש לאשתו. שאשה סוטה, היינו אשה שנתייחדה עם גבר זר, לאחר שבעלה הזהירה שלא תתייחד עמו, ועלה חשש בלב בעלה שמא זנתה ונאסרה עליו, ואשתו מכחישה ואומרת שלא זנתה. על הבעל להביאה לבית המקדש, והכהן שואל אותה אם זנתה. אם הודתה שזנתה, בעלה מגרשה. ואם אמרה שלא זנתה, כותבים את פרשת הסוטה שנזכר בה שם השם, ואח"כ מוחקים את הפרשה אל תוך מים, והאשה הסוטה שותה אותם, ולאחר שתייתם היא חוזרת להיות מותרת לבעלה. והיה אם חטאה - עונשה שתמות בייסורים. ומשעה שהחלו בה החולאים הכתובים בתורה, אסורה לבעלה, שחולאים אלו הם ההוכחה שזנתה. ואם לא חטאה - תוכל להמשיך לחיות עם בעלה לאורך שנים טובות. יתר על כן, אם היתה מתקשה לילד - תלד במהרה, ואם היתה חולה - תתחזק (רמב"ם הל' סוטה פ"ג, ח, כא, כב).
י - דין שם שנכתב שלא לשם קדושה
איסור מחיקת השם שלמדנו, חל על שם שנכתב לשם קדושה, שאם כתבו את השם לשם קדושה אפילו אם כתבוהו על כלי או על בגד - אותו שם נתקדש ואסור למוחקו, ויש לחתוך את הבגד או את הכלי סביבותיו ולגנוז את המקום שעליו נכתב השם, כדי שלא יבוא לידי ביזיון.
אבל מי שכתב אחד מן השמות של הקב"ה בטעות, כיוון שלא התכוון לכתוב את השם - לא נתקדש. ולכן אדם שהתכוון לכתוב שם יהודה, ונשמטה לו ה'ד' ונמצא לפניו השם המפורש, כיוון שלא התכוון לכתוב את השם, אין בו קדושה ומותר למוחקו (תשב"ץ ח"א קעז; סמ"ק ק"ס, הובאו בב"י בד"ה רעו, ט).
וכן סופר שעמד לכתוב בתורה את המילים "אלהים אחרים", שמשמעותן אלילים, אף שהתבלבל וחשב שמדובר בשם שמכוון לקב"ה - אין בזה כל קדושה, מפני שכוונת התורה לאלילים ועל כן לא ניתן להחיל את קדושת השם על המילה 'אלהים אחרים' (תשב"ץ שם, רמ"א יו"ד רעו, ב).
גוי שכתב ספר תורה עם השמות שבו, מצד אחד אין בו קדושה, כיוון שהשמות לא נכתבו לשם קדושת השם, ומצד שני אסור לבזותו, ולכן צריכים לגונזו. ועובד עבודה זרה שכתב ספר תורה לשם עבודה זרה, צריך לשרוף את ספר התורה הזה. ואין בשרפה זו איסור, משום שבאותם השמות שכתב אין קדושה, הואיל ולא כתבם לשם קדושת השם על פי אמונת ישראל. וכדי שלא להניח שם לעבודה זרה, תקנו חכמים לשרוף את ספריהם (גיטין מה, ב; רמב"ם שם ו, ח; שו"ע יו"ד רפא, א).
וכן ספרי תנ"ך שנדפסו על ידי מיסיונרים יחד עם הברית החדשה, כדי להעביר את ישראל על דתם ולמושכם לעבודה זרה, יש לשרוף או לאבד באופן אחר, כדי שלא להניח להם שם (עיין ציץ אליעזר טו, לב, ג; ועיין אג"מ יו"ד ח"א קעב, יו"ד ח"ב קלז, ומשמע שאפשר לשרוף את הברית החדשה ולגנוז את התנ"ך, אבל לא עם ספרי קודש אחרים. והרצי"ה זצ"ל סבר שצריך לשרוף הכל).
יא - כתיבת אותיות של שמות במשמעות אחרת
למדנו בהלכות הקודמות שאסור מן התורה למחוק או לאבד אחד מן השמות הקדושים שנתכנה בהם הקב"ה.
אולם צריך לדעת שלכל אחד מן השמות הקדושים יש גם משמעות ארצית אחרת, ומי שכתב אותיות אחד השמות במשמעות אחרת, אין בכתיבתו שום קדושה. כגון אחד מן השמות הוא 'א-ל', ומילה זו יכולה לשמש גם כמילת יחס, כגון: "משה הלך אל אהרן". ברור שבמילה 'אל' במשמעות זו אין קדושה, ומותר לכותבה ולמוחקה בלא שום חשש.
כמו כן אחד מן השמות הוא 'צבאו-ת', וניתן להשתמש במילה זו במשמעות ארצית, כגון: "צבאות האויב ערכו את חייליהם אל מול העיר". ושוב ברור שבמשמעות זו אין כל קדושה.
וכן בשם 'שד-י', אם יתכוונו לכתוב שדה שהיא שלי, יצא שנכתוב את אותן האותיות במשמעות אחרת, ואין בזה שום קדושה. וכן ישנו ספר חשוב שנקרא 'שדי-חמד' ושוב מדובר על אותן האותיות במשמעות אחרת של ריבוי שדות, ואין בכתיבה זו שום קדושה, ואין לחוש להשתמש במילה זו כאשר הסמיכות מבהירה שמדובר כאן על מילה אחרת שאינה שם השם (וכתב על זה בעל ה'שדי-חמד' קונטרס ארוך שנקרא 'באר-בשדי' בו באר דין זה והביא אסופת פסקים של רבנים שחיזקו את דבריו).
וכן לגבי השם 'אדנ-י', אפשר לכותבו במשמעות אחרת כגון: "יסד מכונו על אדני פז", ואין במשמעות זו קדושה.
וכן הדין לגבי שמות אנשים שמסתיימים בשם השם, כגון: ישראל, שמואל, אריאל, או: ידידיה, טוביה. שהואיל ושמות אלו הפכו לשמות אנשים, אף שנקראו על שם ה', אין בכוונת כתיבתם קדושה, ומותר לזרוק דפים שיש בהם שמות אלו. וכן כאשר כותבים שם ידידיה אין צורך לכתוב קו מפריד בין ה'י' ל'ה' (ידידי-ה), ואין צורך להשמיט את ה'ה' שבסוף המילה (ידידי'), שהואיל והכוונה לשם של אדם אין בזה קדושה (תשב"ץ ח"א קע"ז). וקל וחומר שכאשר כותבים גרמניה או אנגליה אין לעשות שום שינוי, שכן ברור שאין שם כל כוונה לרמוז לשם השם.
וכן הדין לגבי שם הישוב 'בית-אל', שכיוון שהכוונה להזכיר שם מקום ולא לקרוא בשם השם, מותר לומר בית-אל, וכן מותר לכתוב ולמחוק את שם הישוב בית-אל. (עיין פסחים קיז, א, ומהרש"א שם. וב'שדי-חמד' קונטרס 'באר-בשדי' במכתב ב' מהרה"ג יוסף זכריה שטרן. ועיין מכתב י"ב שנוטה להחמיר לעניין בית אל).
בפועל אפילו לשם המפורש, הוא השם המורכב מארבע אותיות הללו: 'י' 'ה' 'ו' 'ה' יש משמעות נוספת, שאם ירצה לכתוב מילה שמשמעותה מהווה בלשון עתיד יצא שיכתוב את אותיות השם המפורש, ומצד הדין משמע שאין בזה איסור, אבל אין ראוי לעשות כן משום שזהו השם המפורש, המקודש מכל השמות, וכל כתיבה שלו במשמעות אחרת יש בה משום חילול ה'. במקום שיש הכרח להשתמש במילה זו, יכתבנה בכתיב מלא 'יהווה', וכך לא יצא שיכתוב את אותיות השם המפורש.
עוד צריך להזכיר, שנחלקו הפוסקים אם מותר להזכיר שם אדם שקוראים לו 'שלום' במקומות מטונפים. לדעת ה'מגן-
אברהם' אסור לקרוא לו בשמו, ולדעת הט"ז כיוון שכוונתו לשמו של האדם - מותר. ופסק בעל ה'משנה-ברורה' (פד, ו), שהלכה כדברי המיקל הואיל וזו מחלוקת בדברי חכמים, וכתב שכן נוהגים, ומכל מקום סיים שירא שמיים ראוי שיחמיר.
יג - שמות השם בלועזית, וסימנים לשם השם
למדנו שישנו איסור מן התורה למחוק אחד מן השמות של הקב"ה. אלא שכל זה בשמות בשפה העברית, שהיא לשון הקודש, ובה נברא העולם, ובשפה זו קבע הקב"ה כיצד יקראו לו בני האדם, ועל כן ישנו איסור מן התורה למחוק אחד מן השמות הקדושים שבעברית.
השאלה מה מעמד השמות הלועזיים שבני העמים השונים נתנו לקב"ה, כגון 'גוט' בגרמנית ואידיש, או 'גוד' באנגלית, או 'בוג' ברוסית. ההלכה היא שכיוון שמשמעות שמות אלו מקודשת על כן אין לבזותם או לאומרם במקום הטינופת, אבל מצד שני, הואיל ואינם השמות שהתורה נתנה לקב"ה, אין בהם קדושה. ולכן במקום שיש צורך מותר למוחקם. ואף אם כתבום בעיתון או במכתב, אין צורך לגנוז את המכתב או העיתון, אלא יכול להניחם בפח, שכן אין בזה ביזיון גדול. אבל לא ישתמש בעיתון או במכתב שימוש של גנאי כגון לקנח בו טינופת.
וכן הדין לגבי אותיות שבאו לסימן לשם השם, כגון כאשר כותבים שני יודים לסימן השם 'יי', או שכותבים אות ה' או אות ד' לסימן לשם השם, שאין באותיות אלו קדושה, ורק לבזותן ממש על ידי תשמיש מגונה אסור, אבל למוחקם או להניחם בפח כאשר הם חלק ממכתב או עיתון - מותר. זוהי דעת רוב הפוסקים.
אבל יש מן האחרונים שהחמירו לגבי שם לועזי של הקב"ה, שגם הנחתו בפח נחשבת ביזיון. ולכן הורו מלכתחילה שלא לכותבו בעיתונים או במכתב, כדי שלא יגיע לידי ביזיון בהשלכתו לפח. והתקנה לכך, לשנות את כתיבתו על ידי קו מפריד בתוך המילה - גו-ט או השמטת האות האחרונה - גו'.
ויש מחמירים יותר, ונוהגים שלא לכתוב אפילו אותיות שבאו לסימן לשם השם, כדוגמת ה' או ד', ולכן אינם רוצים לכתוב בתחילת המכתב ב"ה אלא כותבים בס"ד, אבל למעשה הלכה כדברי המקילים, ואין לחשוש לדעת המחמירים בזה.
יד - גניזת ספרי קודש מודפסים
ספר תורה שנתבלה עד שאין ראוי לקרוא בו יותר, נותנים אותו בכלי חרס וקוברים אותו בקבר תלמיד חכם, וזוהי גניזתו (מגילה כו, ב; שו"ע יו"ד רפב, י). דין זה נאמר לגבי ספר תורה שנכתב בדיו על קלף.
השאלה מה דינם של שאר ספרי הקודש שאינם מכלל תורה שבכתב, וכן מה דינם של הספרים שנדפסו על ידי מכונה. האם גם אותם צריכים לגנוז או שמא אין חובה לגונזם ורק יש לדאוג שלא יתבזו.
שאלה זו הפכה בתקופה האחרונה לשאלה בוערת. ספרי הקודש המודפסים הולכים ומתרבים, והשאלה מה לעשות בכל אותם ספרים ישנים שאינם ראויים יותר לשימוש.
כאן המקום לבאר כי מתחילה היה אסור לכתוב את התורה שבעל פה, ורק לאחר חורבן הבית השני, כשנוכחו חכמים לדעת שאם דברי התורה שבעל פה לא ייכתבו עלולים הדברים להישכח, הותרה כתיבת התורה שבעל פה. בתחילה היו הספרים מועטים ובמשך הדורות נתרבו. במיוחד לאחר שנתחדש הדפוס לפני יותר מחמש מאות שנה, החלו הספרים להיות נפוצים, מחירם ירד, יותר אנשים היו מסוגלים לקנותם, ויותר רבנים יכלו להדפיס את חידושיהם. וכל ספר שהתבלה מיד היה מונח במקומות האיסוף של הגניזה, עד שבקהילות רבות נתקשו למצוא מקום שיכיל את כל ספרי הקודש הישנים. ופעמים קרה שהחדר שיועד לאיסוף הספרים נתמלא, ואנשים הניחו את ספריהם הישנים מחוצה לו בצורה שאין בה כבוד. ופעמים קרה שהוליכו את הספרים מחוץ לעיר כדי לקוברם באדמה, ובאו גויים ולקחו את הספרים כדי להשתמש בהם לצרכי קינוח בבית הכסא.
לפיכך היו בין גדולי ישראל, מעטים, שהורו לשרוף את הספרים הישנים בצנעה, כדי שלא יגיעו לידי ביזיון. אבל דעת רוב הפוסקים שאסור לשרוף ספרי קודש ישנים, אלא חובה לגונזם על ידי קבורה באופן המכובד ביותר.
אמנם לגבי דברי תורה שנדפסו בעיתון שרובו עוסק בענייני חול, ההלכה היא שמותר להניחם בפח, רק שיניחם באופן מכובד, כגון שיעטפם בשקית מיוחדת. והטעם לכך, שהואיל ומגמת ההדפסה של העיתון אינה לשם מטרת קודש, ואף העמוד שיש בו דברי תורה נדפס כדי שיקראו בו לזמן קצר בלבד ואח"כ יזרקו את כל העיתון, לא חלה קדושה על אותו הדף ומותר להניחו בפח.
וכן כאשר עוסקים בהדפסת ספר קודש, לפני תחילת ההדפסה מדפיסים דפים לצרכי הגהה, כדי לבדוק אם ישנן שגיאות דפוס בספר. לדעת רוב הפוסקים אין באותם הדפים קדושה, הואיל ומלכתחילה נדפסו אך ורק כדי שיקראו בהם פעם אחת בלבד כדי להגיה את הספר משגיאות.
בתקופה האחרונה התעוררה בעייה חדשה, דפים רבים של דברי תורה לפרשת שבוע מודפסים לכבוד שבת, ובסוף כל שבת נערמים דפים רבים, והשאלה האם חייבים לגונזם. מצד אחד דפים אלו נדפסו כדי שילמדו בהם, ולא ניתן לומר שמלכתחילה אין בהם קדושה כפי שאמרנו לגבי עיתון או דפים שנועדו להגהות. אולם מן הצד השני, מלכתחילה הכוונה שילמדו בהם במשך השבת בלבד ואח"כ יניחום, ויתכן שלאחר גמר הלימוד אין בהם יותר קדושה.
למעשה, הדעה הרווחת היא שיש להחמיר ולגונזם, וכך ראוי לנהוג לכתחילה. ויש פוסקים חשובים שמתירים להניחם דרך כבוד בפח או במיכלים של הועד למען החייל. והרוצה להקל רשאי לסמוך על דבריהם, שכן כל זמן שלא כתובים על הדפים שמות קדושים גם האוסרים מודים שהאיסור מדרבנן.
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם