עלייה לתורה של ילד מוגבל

לכבוד הרב שרלו, שלום וברכה,

אני בן 17 וחצי וחונך ילד בעל מוגבלות לא קלה, אך גם לא קשה. יש לו בעיות מוטוריות, אך עיקר הבעיות שלו הן שכליות, הוא בקושי יודע לקרוא (הוא מזהה אותיות, אבל לא מלים).

לילד יש עוד מעט בר מצווה, ואנחנו רוצים שהוא יחגוג אותה באופן המלא ביותר, כולל הכל: הנחת תפילין, עלייה לתורה וחגיגה משפחתית וחברית. לגבי הנחת תפילין, אין כל כך בעיה אם נעזור לו, כך גם בשמחה המשפחתית. הוא לא יבין על מה המסיבה, אבל הוא מבין שהיא לכבודו. ועל כך הוא שמח.

הבעיה העיקרית היא בעלייה לתורה. אנחנו, וגם המשפחה, רוצים שהוא יעלה בשבת, כמו בבר מצווה רגילה, אבל בית הכנסת מסרב. זה בית הכנסת הקרוב למוסד, והיחיד שאפשר ללכת אליו ברגל. אבל לדעת בית הכנסת זה ביזיון לתורה ולבית הכנסת.

רציתי להתייעץ עם הרב מה ניתן לעשות במצב הסבוך.

תוכן התשובה:

שלום וברכה
במקום תשובה אני מצרף מאמר קצר ומנומק של הרב אלישע אבינר הדן בשאלה זו.
אני מציע כי תלך עם מאמר זה לבית הכנסת.

כל טוב



חינוכם של הלוקים בשכלם
א. הקדמה
האם ילדים הלוקים בשכלם (בעלי רמות פיגור שונות) חייבים במצוות?! אם כן, האם וכיצד ראוי לחגוג להם בר/בת מצוה?
ידוע ומפורסם שה"שוטה" פטור מן המצוות, ועל כן נפסק בשולחן ערוך שהוא איננו מצטרף למנין ולזימון. אבל, האחרונים ציינו שישנה הבחנה הלכתית ברורה בין ה"שוטה" ל"פתי".

מיהו ה"שוטה"? - הוא אדם הלוקה במחלה נפשית חריפה (טירוף, שגעון עמוק). הוא פטור לגמרי מהמצוות, אפילו מדרבנן, מפני שהוא אינו בר-דעת. לכן, אין גם חובה לחנך אותו למצוות, מפני שאין סיכוי שמצבו הנפשי ישתפר והוא יפסיק להיות "שוטה" .

מיהו ה"פתי"? - הוא אדם הלוקה בפיגור שכלי.
האחרונים ציינו שהשוני בין ה"פתי" ל"שוטה" הוא כפול: א. השוטה הוא אדם מוכשר וחכם, אבל יש לו פרשנות מעוותת, מסולפת ודמיונית, של המציאות. לעומתו, הפתי איננו מטורף, אלא דעתו קלושה וחלשה, ואיננה קולטת דברים עמוקים. ב. השוטה איננו בהכרח שוטה בכל תחומי החיים. יתכן שבתחומים מסויימים הוא מגלה הבנה נכונה ועמוקה. לעומתו, הפתי איננו מעמיק בשום תחום בגלל שכלו הרפה. לעולם, לוקה הבנתו בחסר.
וזו לשונו של הגר"מ פיינשטיין (אגרו"מ יו"ד ד כט): יש "חילוק בין שוטה ובין פתי ביותר - ששוטה לא תלוי בכשרונות הבנת דברים ועניינים. דאף בעלי כשרון להבין הדברים, אפשר שדעתם תהא משובשת ומטורפת, והיינו שיודע ומכיר שאיכא [= שיש] חילוק בין הדברים שרואה, אבל הוא טועה בדמיונו ומתחלפים אצלו הדמיונות בזמנים קצרים מאוד. ויש שגם בבת אחת מתחלפים אצלו. וכמעט שכל אדם מכיר זה שהאיש ההוא שוטה... אבל פתי הוא מי שדעתו קלישתא [=חלשה], שאינו מבין הדברים כמו שהם, ואינו יודע לחלק בין הדברים שרואה ולהבין צורכם. והוא בגודלו כדעת קטן [= כלומר, הבנתו נשארת בדרגה של ילד קטן], יש שהוא כדעת בן שש ויש גם כפחות. אבל דעתו היא קבועה כפי מדרגת שכלו ומתפתחת קצת מעצמה. ויש גם שאין מתפתחים מעצמם, אבל אפשר שעל ידי חינוך ולימוד יתפתחו קצת". בדומה לזה כתב הגרא"י וולדינברג (שו"ת ציץ אליעזר חלק יד) בשם הסמ"ע: "כותב הסמ"ע (שם בס"ק כ"א), שזהו החילוק בין פתי לשוטה, שהשוטה דעתו היא משובשת ומטורפת לגמרי בדבר מהדברים, מה שאין כן פתי שאינו מטורף לגמרי בשום דבר. אבל מצד אחד הפתי גרע מהשוטה, שהשוטה בשאר דברים הוא חכם כשאר בני אדם, והפתי הוא שאין לו שכל גמור ואינו מבין שום דבר כדרך שמבינים אותו בני אדם".

ב. חיוב הפתי במצוות
לאור ההבחנה בין הפתי לשוטה, נשאלת השאלה האם דינם שווה או שונה: א. האם הפתי חייב במצוות? ב. האם חייבים לחנך אותו למצוות?
הכרעת גדולי הפוסקים היא שהפתי חייב במצוות בהגיעו לגיל מצוות (גיל 13/12), וזאת בתנאי שהוא גם יגיע לרמה שכלית מינימאלית. לרמה זו הוצעו שתי הגדרות קרובות:
א. הגרש"ז אוירבאך (מנחת שלמה א, לד) כותב: "כל שהוא מבין ויש לו דעת כמו פעוטות ויודע שהקב"ה נתן לנו תורה ואנחנו מקיימים מצוותיו... חשיב כבר דעת [= הרי הוא מוגדר כבן דעת] לענין קיום מצוות, ובהגיעו לגיל י"ג שנה הרי הוא חשיב [= מוגדר] כגדול". המבחן הוא כפול: דעת כמו פעוטות, כלומר: רמה שכלית של ילד בן 6-5. וכן הבנה של יסודות האמונה (שהיא תנאי לקיום מצוות, כפי שנאמר: תחילה יקבל עליו עול מלכות שמים, ואחר כך יקבל עליו עול מצוות).
הגרשז"א מדגיש שדינו כגדול רק ביחס למצוות שהוא "מבין בהן כפעוטות". זאת אומרת: בהגיעו לגיל מצוות (גיל 12/13), הוא מתחייב רק באותן מצוות שהוא מבין ברמה של ילד בן 6. הוא פטור מיתר המצוות, שאין הוא מבין אותן. החיוב איננו אחיד לכל המצוות אלא ספציפי לכל מצוה ומצוה. הוא מותנה בהבנת המצוה.
ומכאן למסקנה החינוכית: "ממילא דגם בקטנותם יש מצות חינוך". כלומר, יש חובה לחנך ילדים אלו למצוות. עוד מדגיש הגרשז"א שעל אף חיובו במצוות בגיל 13/12 הוא איננו נענש על עבירותיו, כשם שקטן אינו נענש לפני גיל 13/12.
ב. הגר"מ פיינשטיין (אגרו"מ יו"ד ד כט) מזכיר רק את הקריטריון של רמה שכלית. נער שמגיע לרמה שכלית של ילד בן 6 חייב במצוות. ממילא יש חובה לחנך אותו כבר מגיל צעיר: "יש חיוב על האבות ללמדם מה שאפשר להם מקטנותם בזמן ששייך שיבינו לפי כוחם".
בדרך כלל חובת חינוך הילדים למצוות מתחילה בגיל 6. אבל אצל ילד הלוקה בפיגור שכלי מתחילה חובת החינוך מאוחר יותר, "בזמן שמכיר כל אחד על בנו שכבר שייך ללמוד איתו הוא הזמן ללמדו - קריאת שמע בעל פה עד שידע פרשה ראשונה, ותמונת האותיות וקריאתן, וללמדו שיש בורא עולם ובורא כל הדברים שאוכל ושותה וכדומה, וגם שיש דברים אסורים לאכול, ושביום השבת אסור לאמו לבשל, ושצריך לשמוע קידוש, וכדומה מה ששייך שידע. כמובן, לא ביום אחד שייך שילמדהו, אלא לאט לאט. וכשיוכל לקרוא בסידור, אף בדוחק, קריאת שמע ושמונה עשרה, יתחיל ללמדו חומש".
כאמור, החיוב הוא בנער שהגיע לרמה שכלית של ילד בן 6. "אבל מי שאין לו דעת גם בגדלותו רק כבן 4 או 5 באופן קבוע, שלא שייך ללמוד איתו" - כלומר, שלא ניתן לקדם אותו אינטלקטואלית - פטור מן המצוות. הרב פיינשטיין מדגיש שהפטור הוא מדין אנוס ולא מדין שוטה (שוטה פטור לגמרי מן המצוות), לכן הוריו צריכים למנוע ממנו לעבור עבירות.
אם אין לו דעת כלל, אפילו כ"פעוטות", יתכן שאינו שייך כלל במצוות ודינו כשוטה.
נמצא שהרב פיינשטיין מחלק את הפיגור השכלי לשלוש רמות: רמה שכלית של ילד בן 6 (הוא חייב במצוות בהגיעו לגיל 13), רמה שכלית של ילד בן 5-4 (הוריו מוזהרים להרחיקו מעבירות), רמה שכלית נמוכה מאוד של תינוק בין 3 ומטה (פטור לגמרי מהמצוות).
כאן המקום לשאול, מדוע רמה שכלית של ילד בן 6 מספיקה כדי לחייב במצוות? האין הכניסה למצוות בגיל 13, ולא לפני כן, מלמדת שהחיוב במצוות מותנה ברמה שכלית של נער בן 13?! תשובה: גדולי ישראל לימדונו שגיל 13 הוא גזירת הכתוב מיוחדת. ראיה לכך, מחיובו של נכרי במצוותיו. נכרי מתחייב בשבע מצוות בני נח מרגע שהוא בר דעת, טרם הגיעו לגיל 13. התנאי להתחייב במצוות הוא הבנה בסיסית. גם ילד קטן בכיתה א' "מבין". בישראל נתווסף התנאי של גיל. לכן נער שהגיע לגיל 13, לרמה שכלית של בן 6, חייב במצוות.

ג. תפקידה של הקהילה
בהמשך תשובתו, מפנה הרב פיינשטיין קריאה חשובה אל הקהילה שמשפחת הילד חברה בה: "כשבאים [= ילדים הלוקים בשכלם] לבית הכנסת, ודאי צריכים הציבור לקבלם בסבר פנים יפות, אף את מי שאין להם דעת ללמוד עמהם. וגם לראות שיענו אמן וקדושה לומר עמהם בין בשביל עצמן - שיקיימו מה שאפשר, וגם ההליכה לבית הכנסת בעצמה הוא מצוה וינשקו את ספר התורה - ובין בשביל כבוד האבות". הרב פיינשטיין דורש מהקהילה לגלות רגישות כפולה: ראשית - כלפי הילד, ושנית - כלפי הוריו. את הילד צריך לקבל בסבר פנים יפות, ולא לגרש אותו בגלל שונותו או בגלל שהתנהגותו איננו תואמת את התקנון המקודש של בית הכנסת. צריך לקרב את הילד ולשתף אותו במה שהוא מסוגל. הרב פיינשטיין מזכיר לנו שיחס קשוח ומעליב כלפי הילד עלול לפגוע גם בהורי הילד.
מאז נכתבה תשובה זו, חלה פריצת דרך משמעותית בקידומו של ה"פתי", חינוכו ופיתוחו. נערים בעלי תסמונות שונות, שבעבר הלא-רחוק נותרו ברמה שכלית נמוכה מאוד, מצליחים היום להגיע להישגים ניכרים, בקריאה ובהבנה, ובהשתלבות חברתית. הדחף להתפתחותם תלוי במידה רבה באִמון של החברה ביכולתם להתפתח. לכן, הקהילה, בתמיכתה בילד ובשיתופו בפעילות הקהילתית, זוכה ליטול חלק לא רק בגמילות חסד כלפי הילד אלא גם בהתפתחותו הנפשית והשכלית. שילובו בפעילות הקהילתית, בין בבית הכנסת ובין ביתר מפעלי הקהילה, משפיע עליו בצורה ממשית, מקדמת אותו ותורמת להבאתו לרמת השגה והבנה המחייבת אותו במצוות, כמו יתר בני גילו.

ד. חגיגת בר מצוה
מכאן לשאלה השנייה: האם רצוי לחגוג לו חגיגת בר מצוה? - תשובה: אם הנער מגיע לרמה שכלית המחייבת אותו במצוות בגיל 13, ברור שצריך לעשות לו חגיגת בר מצוה כיאה וכנדרש. אצל כל נער נועדה חגיגת בר המצוה לעודד אותו ולזרז אותו בקיום תורה ומצוות, וכן לבטא את צירופו לקהילת המבוגרים. כל זה נדרש פי כמה אצל נער הלוקה בשכלו. הוא זקוק לעידוד רב, ולקבלת פנים חמה בהצטרפו לקהילת המבוגרים.
אם הוא חייב במצוות מסתבר שהוא גם רשאי לעלות לתורה. אפילו ביחס לקטן (לפני גיל 13) ישנה מחלוקת בין הפוסקים האם הוא רשאי לעלות לתורה. בשולחן ערוך נפסק שקטן עולה בשבת לתורה אפילו בין שבעת הקרואים. לעומתו, הכריעו הפוסקים האשכנזים שקטן אינו קורא בתורה ואיננו עולה לתורה, למעט בשעת דחק גדול . מחלוקת זו היא ביחס לקטן לפני גיל 13. מסתבר שכל נער שעבר את גיל 13 רשאי לעלות לתורה גם אם הוא "קטן" בשכלו.
כמו כן, מסתבר שהוא מצטרף לזימון. לענין זימון מבואר ברמ"א (או"ח סי' קצט י), ששוטה המכוון ומבין מצטרף לזימון. המגן אברהם והמשנה ברורה פירשו שלא מדובר בשוטה גמור (= חולה נפש) אלא במי "שאינו חכם כל כך כשאר אינשי [= בני אדם] והעם מחזיקין אותו לשוטה". תיאור זה מתאים לתיאור של מי שלוקה בשכלו. אם כן, נפסק במפורש שנער הלוקה בשכלו מצטרף לזימון. מכאן ניתן גם להסיק שהוא מצטרף למנין, כלומר: משלים את המנין לתפילה .

ה. לסיום
שערי החכמה הולכים ונפתחים, בתורה, במדע ובטכנולוגיה. גם שערי החכמה האנושית שהיו נעולים הולכים ונפתחים. פוטנציאל אנושי מופלא שהוזנח בעבר הלוא-רחוק הולך ומתגלה. נערים הלוקים בשכלם מגיעים להישגים מיוחדים, המאפשרים את צירופם המלא בתוך הקהילה, כבעלי מעמד שווה, אפילו מבחינה הלכתית. מהפיכה זו איננה מתחוללת מאליה, היא פרי של מאמץ חינוכי אדיר שכולנו צריכים להשתתף בו.

התשובה התקבלה מהרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר אורות שאול
ב בתמוז התשסז
,
18 ביוני, 2007
עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

 צילום: shutterstock

ושמחת בחגך? לא בשבילם

קרא עוד