עד כמה יש מקום למסורות ומנהגים שונים בקהילה ובבית הכנסת?

שלום רב.

ראשית, יישר כח שזימנת לנו לעסוק בדבר חשוב כל כך. המבוכה שלך מול הדברים הנוהגים כיום, כשלך יש מסורת אחר לגמרי היא מובנת מאוד, ואתה שואל כיצד עליך לנהוג? האם לעשות התרת נדרים על מה שנהגת עד כה, או להמשיך במסורת אבותיך? ובכלל ניתן לשאול מהו מנהג? ואיך יודעים אם הוא נכון? אשתדל בעזרת השם לגעת בהכל.

מהי המסורת?

לפני שאענה לך חשוב לי להקדים עניין כלשהו. המנהג או המסורת היא ההלכה שהייתה נהוגה בעם ישראל מדורי דורות. היא פשוט עברה במסורת מאב לבן, או מרב לתלמיד, יחד עם התורה שבכתב, והיא היוותה את התורה שבע"פ. ההלכה הכתובה בספרים לא באה להחליף את המנהג, כפי שאנשים חושבים בטעות, אלא היא באה כדי להסביר את המנהג שנהגו באותו מקום. ז"א כאשר אנו מוצאים הלכות בספר כלשהו (בין אם מדובר בילקוט יוסף, בן איש חי, משנה ברורה, או אפילו השולחן ערוך) הם באו כדי להעלות על הכתב את מה שנהגו באותו מקום, באותה קהילה, ולעתים מה שהנהיג רק אותו רב שכתב את הספר בקרב קהילתו, ולעתים כדי לפסוק הלכה במקום שבו אין בכלל מסורת. וכך כותב הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות: "וזה עיקר יש לך לעמוד על סודו. והוא, שהפירושים המקובלים מפי משה, אין מחלוקת בהם בשום פנים, שהרי מאז ועד עתה לא מצאנו מחלוקת נפלה בזמן מן הזמנים, מימות משה ועד רב אשי בין החכמים, כדי שיאמר אחד, המוציא עין חברו - יוציאו את עינו, שנאמר "עין בעין", ויאמר השני, אינו אלא כופר בלבד שחייב לתת.... וכגון מה שאמרו במאמר הכתוב "פרי עץ הדר", אולי יהיה רימונים? או חבושים? או זולתם? עד שהביאו ראיה עליו ממה שנאמר "פרי עץ הדר", ואמרו: עץ שטעם עצו ופריו שווה, ואמר אחר, פרי הדר באילנו משנה לשנה, ואמר אחר, פרי הדר על כל מים. אלו הראיות לא הביאו מפני שנשתבש עליהם העניין עד שנודע להם מהראיות האלה. אבל ראינו ללא ספק מיהושע עד עתה, שהאתרוג היו לוקחים עם הלולב בכל שנה, ואין בו מחלוקת. אבל חקרו על הרמז הנמצא בכתוב לזה הפירוש המקובל".

הרמב"ם הביא דוגמא פשוטה מהלכות נזיקין (עין תחת עין) ומארבעת המינים. היה בישראל פירוש מקובל – הכוונה מסורת – מהו 'פרי עץ הדר' שכתבה התורה, והוא האתרוג. כך הייתה המסורת מימות משה רבנו. והגמרא הביאה ראיות לכך ש'פרי עץ הדר' הוא אתרוג, לא בגלל שלא ידעו, אלא כדי להביא ראייה כתובה למסורת שהייתה בידיהם.

לכן כאשר אתה קורא הלכות מתוך ספר, או שומע הלכות מפי רב כלשהו, אתה צריך לוודא שההלכות לא באות לסתור את מה שנהגת, ובוודאי שאינך צריך להרגיש שטעית בגלל זה. אם נהגת אחרת ממה שקראת, עליך למצוא את הספר הנכון שיחזק בכתב את מה שנהגת, ולא שיערער את מה שנהגת אתה ואבותיך מדורי דורות. ייתכן מאוד וההלכות שקראת נאמרו רק לעדה מסויימת ולא לעדה שלך, או שהפוסק שכתב את ההלכות כתב אותם לאנשי מקומו בלבד ולא לכל עם ישראל (הלכות שמחייבות את כל עם ישראל רק הסנהדרין יכולים לכתוב, וכיום זה לא שייך). זה גם מסביר מדוע יש מנהגים שונים בין העדות השונות – המנהגים הם התורה שבע"פ שנמסרו להם מדורי דורות ע"י רבני העדה, או שהם נמסרו ע"י גדולי ישראל במהלך הדורות כדי לחזק עניין רוחני אחר (באמונה או בהלכה).

רב בית הכנסת, במידה והוא בקיא בהלכה, אמור לדעת זאת. כשם שהוא אמור לדעת שההלכות שמחייבות מרוקאים (ובכלל את יוצאי צפון אפריקה) הן ההלכות שנכתבו רק למרוקאים, כשם שההלכות שנכתבו לתימנים מחייבות את התימנים בלבד, וכשם שההלכות שנכתבו לאשכנזים מחייבות את האשכנזים בלבד, וכנ"ל לבני עדות המזרח.....

ההלכה

בגלל שהנושא הזה הוא רחב, אכתוב לך את ההלכות בקצרה כפי שעלה בידי, והדברים להלן יכולים להיות שייכים לכל עדה ועדה:

א. אי אפשר לעשות התרה על מנהגי האבות, כ"ש כשמדובר במנהגי העדות והקהילות הידועים, ואם עשו התרה אינו מועיל. (שו"ע, יו"ד, סימן ריד, ב).

ב. כשקהילה מסויימת קיבלו רב מרא דאתרא והתפשטו הוראותיו והרביץ תורה שם, הם אינם חייבים לשנות את המנהג בגללו, אף כשהתפשטו פסקים של פוסק אחרון ממנו, וגם מרן השולחן ערוך בכלל זה, והם יכולים להמשיך לנהוג במנהגם בין לקולא בין לחומרא. ויותר מזה כתבו האחרונים שאסור להם לשנות, מפני שנראה כמזלזל בכבוד רבותיו. (שו"ת אהלי יעקב לרבי יעקב ששפורטש, סימן סח; שו"ת מהרי"ק סימן קמא שכתב שדבר שהונהג כמנהג קבוע בישראל יש לו דין דאורייתא; מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה, ח"א או"ח סימן ס) .

ג. קהילה שנהגו להכריע לקולא בדבר הלכה על פי רבם הקדמון, דעת רוב הראשונים והאחרונים שאסור להם לשנות המנהג מקולא לחומרא מפני שאנו חוששים ללעז על הדורות הראשונים, וכן כדי שלא יעשו את דברי חכמים כחוכא ואטלולא בעיני הקהילות, שמשנים דבריהם בכל דור ודור ח''ו.

ד. גם מי שאינו מכיר את מנהג אבותיו או בעל תשובה, חייב ללכת אחרי מנהג אבותיו או אבות אבותיו. ואם אביו אינו שומר תורה ומצוות - עליו לחפש ולדרוש מפי ספרים וחכמי עדתו מה המנהג הן לקולא והן לחומרא. ואין לו ללכת אחרי מנהגי רבו גדול ככל שיהיה. (שו"ת שבט הלוי, חלק ו, סימן נט; מנחת יצחק וייס, חלק ג, סימן קמד; שו"ת אור לציון ח"ב).

ה. אם רב רוצה לבטל מנהג הקהל מקולא לחומרא, ולא הבהיר להם שהיה פוסק חשוב על מי לסמוך בקולתם, ובגלל זה התחילו לנהוג בטעות להחמיר כפי הוראתו, מותר להם לחזור למנהג הקדמון להקל. וכל שכן שמנהג שאין בו קולא או חומרא כגון נוסח התפילה, יש חיוב גמור לשומרו ואין שום סיבה לבטלו. (ירושלמי עירובין, פרק ג, הלכה ט; שו"ת הרדב"ז, חלק א, כו).

ו. קהילה שנדדה ממקום למקום (או שגורשה) חייבת לשמור על מנהגיה במקומה החדש. ודין זה כשלא התערבו עם הקהילה מקומית (או שלא הייתה קהילה מקומית כזאת) והתארגנו כקהילה עצמאית עם בית כנסת ורב משלהם. אבל אם התערבו בשאר הקהילות והתבטלו על דעת שלא לחזור למקומם הראשון, או על דעת שלא להתארגן שוב לקהילה נפרדת, אז אנו אומרים "קמא קמא בטיל", ועליהם לאמץ את המנהג החדש של הקהילה הקיימת (שו"ע סימן תסח, ד). אך אם בהתחלה לא הצליחו להתארגן לקהילה עצמאית, ומכרח המציאות התפללו במקום אחר, וכשעלה בידם יסדו בית הכנסת, רשאים הם להמשיך במנהגיהם הקדמונים כי גילו דעתם שלא רצו להתבטל מעולם בקהילה הקיימת. (שו"ת אבקת רוכל, סימן לב; ביאור הלכה, סימן תסח ד"ה חומרי המקום; חיי אדם, סימן קלג; כף החיים, סימן תסח, ס"ק סה; תבואות שמ"ש, יו"ד, סימן עט).

ז. מנהג שהוא ספק אם נקבע ע''י האבות בתורת חומרא והנהגה טובה, או שהשתרש בטעות בחשבם שהוא מן הדין, הוא מחלוקת ראשונים ואחרונים אם עליהם להמשיך. וכיון שיש ספק ספיקא להחמיר בדרבנן, ויש דעה שבדבר הזה לא אומרים ספק דרבנן לקולא, ושיש סוברים ששינוי מנהג כרוך בביטול עשה, לכן אם עפ"י סקירה בספרי הראשונים רואים שמנהג זה הוא קדמון ופרוס על כמה אזורים בקהילות וערים שונות, יש לשער שאינו מנהג טעות אלא שהחמירו על פי הוראת רבותיהם, לכן נראה שבמקרה כזה צריך להחמיר. ובלאו הכי יש להקל במקום הצורך (שו"ת רב פעלים, יו"ד, חלק ב, כ"ג).

טענת קמא קמא בטיל

טענת 'קמא קמא בטיל' מופיעה בשו"ת אבקת רוכל לר' יוסף קארו סימן ריב, והיא עומדת בהיפוך לטענתו בסימן לב (שם). טענה זו כבר נדחתה בכמה אופנים. ראשית ע"י המהרשד"ם (יו"ד, סימן מ) והפרי חדש (או"ח, סימן תצו) שכלל זה חל רק על יחידים שהגיעו לעיר מסויימת וקיבלו על עצמם את מנהגי המקום, אך כלל זה אינו חל על ציבורים שלמים, כמו המרוקאים שלא עלו מעט מעט, אלא בכמה עליות שהכילו עשרות אלפי אנשים. וכנ"ל לגבי ציבורים אחרים כמו התימנים, האשכנזים ועוד.

מה גם שטענה זו, עליה הסתמך הרב עובדיה יוסף זצוק"ל (יחווה דעת, ח"ב), כבר נדחו ע"י גדולי הפוסקים בארץ שבכל הדורות, וכולם הודו שדעת הרב עובדיה היא דעת יחיד בעניין זה. צא וראה בכל קהילות ישראל לגווניהם שאף אחד לא נסוג ממנהגיו בגלל טענת 'קמא קמא בטיל'.

לסיכום, חשוב שתמשיך להחזיק במנהגי אבותיך – בלי שום פקפוק, ולגבי ההושענות אפשר לומר הושענות עם ספר תורה על הדוכן מיד בסיום ההלל (ללא בריך שמיה, שמרוקאים לא נהגו לאומרו אלא רק בשבת בבוקר), בסיום ההושענות להחזיר את ספר התורה, לומר קדיש תתקבל, ואז לעשות פתיחת ההיכל להוצאת ספר תורה לקריאה (השומר אמת אדאדי סימן כט, אות א; שו"ת בית דוד, או"ח, סימן תנט; שולחן אבותינו שער ג, תקצו).

הוא הדין לגבי שאר המנהגים של קהילתך או משפחתך, שבוודאי כולם יוסדו ע"י גדולי עולם, ואין רשות לאף אחד לבטל אותם.

חשוב להסביר לרב, עד כמה שניתן, ועד כמה שהוא מוכן להבין ולקבל, שעליו לחזק את מנהגי קהילתו, ולא לדרוש מכם לשנות את מנהגיכם. אם הוא תלמיד חכם אמיתי – שלמד ושימש תלמידי חכמים, ולא למד רק מספרים – הוא יבין זאת.

במידה והוא מסרב לקבל את דבריכם - חשוב להמשיך במנהגיכם, ותוך כדי להקפיד שלא לפגוע בכבודו. אני מאמין שכאשר יראה שכל הקהל עומד אחר מנהג אבותיו – הוא ישנה את דרכו. במידה וזה לא עוזר, ראוי לערב תלמיד חכם אחר, הבקיא במנהגים ומבין את חשיבותם, שידבר על ליבו. אם גם זה לא עוזר – ראוי לשקול לעבור לבית כנסת אחרת שומרת על המנהגים של עדתך, ואולי לקחת עוד כמה כמוך שהעניין חשוב להם. רעיון נוסף, במידה וזה לא יחליש את הקהילה ואת לכידותה, הוא להקים מניין משלך שם תתפללו לפי מנהגיכם.

והקב''ה יצילנו משגיאות ויגל עינינו ונביט נפלאות מתורתו להבין אמת לכוון אמת להורות אמת ולחדש אמת, אמן.

בהצלחה,

אבי