שאלה
שלום כבוד הרב, אני כותב את השאלה הזו מתוך כאב אמיתי ומקווה שאמצא נחמה כלשהי. הש שלום כבוד הרב, אני כותב את השאלה הזו מתוך כאב אמיתי ומקווה שאמצא נחמה כלשהי. השאלה שלי ספציפית מתייחסת למחשבות זרות ולציורים טמאים. כיום אני בן ....אחרי משבר שעברתי בנושא בגיל 19 במשך מספר שנים. למרות שלא חשבתי שאצא מהמשבר ההוא הצלחתי והיום ברוך ה׳ הכל בסדר למעט דברים שחוזרים מטבעם מידי פעם. כיום יש לי בעיה דומה רק שהפעם זה מגיע בעקבות התחזקות בתפילות וכדומה, אני מניח שזה נובע מאותו מקור של הבעיה בגיל הצעיר יותר . למעשה החלטתי להתעלם מהמחשבות הללו כי אם נלחמים בהם, הם מופיעים ביתר שאת. אבל הבעיה היא שאני מרגיש שכל התפילות שלי ומעשי המצוות עולים בתוהו כי המחשבות מופיעות בתפילה, בעשיית מצווה, בכל דבר שבקדושה.
אז אולי אם אבין מהרב, שהמחשבות לא יכולים לפגום בתפילה וכדומה זה יועיל אבל איני בטוח בכך,במיוחד כשאני יודע שיש הלכה שצריך לפסוק מהתפילה ורק לאחר מכן להמשיך, אבל אצלי זה באופן כפייתי בכל רגע ממש. אני ברוב הזמן כמובן מנטרל את זה, אך אין אפשרות למגר את זה לחלוטין. האם ההנהגה הנכונה היא להתעלם ולהתרכז בתפילה? בין היתר מופיעים גם מחשבות שלא נחשבות לערווה וכדומה אלא למשל לדוגמא אי צניעות של תינוק וכדומה. אני מניח שהמוח שלי יצר את זה בכדי לכפות וליצור משהו שיהיה ״מקובל״ במקום מחשבות ״טמאות״ אחרות.
אז אם למקד את השאלה: איך לנהוג הלכה למעשה? כי הרי בכל מצווה שהתחלתי בה זה מתחיל להופיע רק בגלל הפחד שמא זה פוגם במצווה.. החלטתי פשוט להתעלם לגמרי ובפעם הראשונה הופיעו מחשבות חלשות, אבל בהמשך הצלחתי לסיים כמעט תפילה שלמה ללא מחשבה אחת. אבל אם קורה מצב שהמחשבות באות, להלחם? לעצור כל שניה? אני באמת מתוסכל ומקווה שהרב יאיר את דרכי בנושא. תודה וגמר חתימה טובה לרב ולכל עם ישראל. אלה שלי ספציפית מתייחסת למחשבות זרות ולציורים טמאים. כיום אני בן ....אחרי משבר שעברתי בנושא בגיל 19 במשך מספר שנים. למרות שלא חשבתי שאצא מהמשבר ההוא הצלחתי והיום ברוך ה׳ הכל בסדר למעט דברים שחוזרים מטבעם מידי פעם. כיום יש לי בעיה דומה רק שהפעם זה מגיע בעקבות התחזקות בתפילות וכדומה, אני מניח שזה נובע מאותו מקור של הבעיה בגיל הצעיר יותר . למעשה החלטתי להתעלם מהמחשבות הללו כי אם נלחמים בהם, הם מופיעים ביתר שאת. אבל הבעיה היא שאני מרגיש שכל התפילות שלי ומעשי המצוות עולים בתוהו כי המחשבות מופיעות בתפילה, בעשיית מצווה, בכל דבר שבקדושה.
אז אולי אם אבין מהרב, שהמחשבות לא יכולים לפגום בתפילה וכדומה זה יועיל אבל איני בטוח בכך,במיוחד כשאני יודע שיש הלכה שצריך לפסוק מהתפילה ורק לאחר מכן להמשיך, אבל אצלי זה באופן כפייתי בכל רגע ממש. אני ברוב הזמן כמובן מנטרל את זה, אך אין אפשרות למגר את זה לחלוטין. האם ההנהגה הנכונה היא להתעלם ולהתרכז בתפילה? בין היתר מופיעים גם מחשבות שלא נחשבות לערווה וכדומה אלא למשל לדוגמא אי צניעות של תינוק וכדומה. אני מניח שהמוח שלי יצר את זה בכדי לכפות וליצור משהו שיהיה ״מקובל״ במקום מחשבות ״טמאות״ אחרות.
אז אם למקד את השאלה: איך לנהוג הלכה למעשה? כי הרי בכל מצווה שהתחלתי בה זה מתחיל להופיע רק בגלל הפחד שמא זה פוגם במצווה.. החלטתי פשוט להתעלם לגמרי ובפעם הראשונה הופיעו מחשבות חלשות, אבל בהמשך הצלחתי לסיים כמעט תפילה שלמה ללא מחשבה אחת. אבל אם קורה מצב שהמחשבות באות, להלחם? לעצור כל שניה? אני באמת מתוסכל ומקווה שהרב יאיר את דרכי בנושא. תודה וגמר חתימה טובה לרב ולכל עם ישראל.
תשובה
שלום וברכה
ראשית, אני מבקש לברך ולאחל כי בשנה הקרובה ייפתחו לך שערים הממשיכים את היציאה מן המשבר.
המחשבות הזרות בתפילה מציקות לכל עובד אלוהים. הן כמובן נמצאות ברמה שונה אצל כל אדם, ולא ניתן להשוות את מצוקתו של אדם אחד לרעהו, בעיקר אם אלה תופעות שקשורות בביוגרפיה אישית וכדו׳, אולם הן שם, וכל גדולי ישראל שעסקו בסוגיות הדביקות והכוונה עסקו בהן, ויצרו משניות רוחניות ועבודתיות שונות ומגוונות.
לאיזו מהן אני קרוב יותר ? אתחיל ממה אני רחוק: ממלחמה. התפילה לא צריכה להפוך להיות מלחמה. היא מצווה, היא זכות גדולה, היא דיבור עם ריבונו על עולם, ולא מאבק. לא זו בלבד, אלא שגם מבחינה פרקטית - מלחמה מולידה מלחמה של ״הצד השני״ (״הסטרא אחרא….״) ואם כן מה עשינו ?
על כן, אם הברירה היחידה היא בחירה בין התעלמות או מלחמה - להתעלם, ולהמשיך להתפלל.
אולם יש דרכים נוספות: אני נוהג להזמין את המחשבה הזרה להשתתף בתפילה. אם, בדוגמה שנתת, מופיע התינוק בתפילה, אני ״מזמין״ אותו להיות חלק ממנה, להתפלל ביחד איתי, להתפלל עליו וכדו׳. הדרך הזו מחזקת מאוד את התפילה, שכן היא מוציאה יקר מזולל, והופכת את התפילה גם ליותר עשירה ומרובדת. הרבה מאוד תפילות נעשות עשירות יותר, על ידי הרחבה זו. וכך מתפתחת התפילה מעיסוק בהווייתי האישית למערכת רחבה יותר של ׳פולשים׳ המבקשים לפלוש ולהפקיע אותי ממקומי, אך מוזמנים להיות חלק ממנה, ואני מוציא יקר מזולל, ומתבונן על כל התפילה באופן אחר.
וזו רק דוגמה אחת לאסטרטגיות רוחניות, שנמנעות מלהפוך את התפילה לשדה קרב, ומאפשרות לה להיות מה שהיא באמת: ״תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה׳ ישפוך שיחו״.
האם אתה יכול ללכת בדרך זו? נסה, ואם לא טובה דרך זו בעיניך - נחפש אחרת.
כל טוב ושנה טובה