אלימות בתקשורת

הטלוויזיה והאלימות
הורים, מחנכים וחוקרים מוטרדים מהשפעותיה של הטלוויזיה על תמונת העולם של הילדים ועל התנהגותם, ובמיוחד בכל הקשור להתנהגות אלימה. כאן נמצא גם כי בין חוקרי התקשורת חלוקות הדעות בכל הנוגע לקשר בין צפייה בטלוויזיה לבין התנהגות אלימה. המחלוקת איננה ניתנת לגישור באמצעות פסיקה חד משמעית, ולפיכך, יש להניח כי תמשיך להתקיים, כל עוד ימשיכו הטלוויזיה והאלימות להתקיים בחברה, בידיעה שאף אחת מהן איננה מצליחה לבסס את קביעותיה במידה שתבטל את הקביעות, שמציגות התיאוריות החלופיות.

תיאורית הזיכוך (קרטזיס)
הטיעון העיקרי של תיאורית הזיכוך הוא שבמהלך הפעילות הרגילה והשגרתית, צוברים אנשים מנת תסכול גדושה, ובהיותם במצבי מתיחות, הם עלולים לפרוק את רוגזם בהתנהגות אלימה. הזיכוך הוא החלשת התסכול והמתח באמצעותה של "השתתפות" בפעילות אלימה ואגרסבית של הזולת. לפיכך, טוענת התיאוריה, נהנים אנשים לצפות בתחרויות ספורט, כדוגמת : אגרוף, וכדורסל, בהן מתקיים מגע גופני בין המתחרים וניתנת לגיטמציה לשחרור מטעני אגרסיה. אם כי במסגרת חוקים מוגדרים, המונעים אלימות מופרזת ובלתי מבוקרת. ולכן, טוענת התיאוריה, כי הצפייה בטלוויזיה, בתוכניות פעולה כדוגמת : מערבונים, בלשים וסרטי מלחמה, או אפילו סרטי אנימציה על גיבורים דמיוניים, מאפשרת לצופים לפרוק מטעני אגרסיה, באמצעות "השתתפות" בפעילות אלימה של הגיבורים בטלוויזיה. האלימות בתוכניות הטלוויזיה ממלאת, אפוא, פונקציה חיובית מהבחינה החברתית, בהיותה מכשיר לניקוז רגשי התסכול והזעם של הצופים ושחרורם, מבלי שיהיו מעורבים פיזית בפעילות אלימה.

תיאורית הגירוי לאלימות
הטעון העיקרי של תיאורית הגירוי לאלימות הוא שהחשיפה להתנהגות אלימה בטלוויזיה משמשת לצופים גירוי, המגביר את ההתרגשות ועלול לגרום להתפרצות אלימה. דוגמה לכך יכולה לשמש התנהגותם של צופים בקרב אגרוף בטלוויזיה, שלטענת תיאורית הגירוי לאלימות, עלולה להפוך להתפרצות אלימה, בעקבות המתח וההתרגשות, שמעורר בצופים קרב האגרוף הטלוויזיוני.
כל מי שמבקר במגרשי כדורגל, יוכל להווכח בכך כי יש בין הצופים, שיוצאים מן המגרש, בתום המשחק, כשהם עייפים ומותשים, לאחר שעברו, מן הסתם, תהליך של זיכוך, באמצעות הצפייה בקרבות הנוקשים בשדה המשחק. עם זאת, ניתן להבחין גם בצופים רבים אחרים, שההתגוששות הגופנית, שנערכה במגרש, עוררה בהם התרגשות רבה, עד שללא קשר לתוצאות המשחק, או לאירועים שהתרחשו בו, הם מחפשים פורקן להתרגשותם ומבטאים זאת במעשי אלימות וונדאלזים.

תיאורית הלמידה והחיקוי
הטיעון העיקרי של תיאורית הלמידה והחיקוי הוא שהצופים עלולים ללמוד ולאמץ התנהגות אלימה בעקבות צפייה באלימות בטלוויזיה. בתנאים מסוימים, קובעת התיאוריה, הם עלולים לחקות את ההתנהגות האלימה של "גיבורים" בתוכניות טלוויזיה, עימם הם מזדהים. דהינו - האלימות בטלוויזיה מספקת לצופים רבים מכשיר הדרכה להתנהגות אלימה מחד גיסא ומודל לחיקוי מאידך גיסא.
ההתייחסות לטלוויזיה כאל סוכן חברות, (סוציאליציה), הכובש בהדרגה את מקומה של המשפחה בהדרכת הילדים ובחינוכם, מעלה ביתר תוקף את האפשרות שתמונת העולם של הילדים תעוצב בידי הטלוויזיה. מכאן שהצפייה בהתנהגות אלימה בתוכניות טלוויזיה, ובמיוחד בפעילות אלימה של "גיבורים", עימם מזדהים הצופים, ובעיקר הילדים שבניהם, עלולה לגרום להם לאמונה שבנסיבות מסוימות, התנהגות אלימה איננה רק לגיטימית - אלא הכרחית.

תיאורית החיזוקים
הטיעון העיקרי של תיאורית החיזוקים הוא שההתנהגות והעמדות המוצגות בתוכניות הטלוויזיה, מחזקות עמדות והתנהגות מוקדמת של הצופים. דהיינו - הטלוויזיה איננה יוצרת אלימות בקרב צופיה, היא מחזקת אצלם נטייה לאלימות, במידה שזו קימת אצלם, אך בה בעת מחזקת התנגדות לאלימות, במידה שהייתה קיימת.
האלימות, לפיכך, איננה נוצרת בעקבות צפייה בטלוויזיה. היא תוצאה של הסביבה, בה גדלו הצופים, של מבנה אישיותם, של הנורמות החברתיות שלהם ושל הערכים, אשר ספגו במהלך התבגרותם.
חיזוק לטענה זו ניתן למצוא בעובדה שבעלים, המכים את נשותיהם, או הורים המתעללים בילדיהם, ברוב המקרים, היו בילדותם קורבנות של התעללות מצד הוריהם, או צפו בהתנהגות אלימה בבית.
כאן מן הראוי לספר על המשפט הידוע, שנערך בארה"ב, בו הואשם הנער רוני זאמורה במעשה רצח, אך סניגורו ניסה להעמיד במקומו על דוכן הנאשמים את הטלוויזיה דווקא. רוני זאמורה, נער בן עשרה, נכנס בגניבה לדירת שכנתו הזקנה, ומשהפתיעה אותו, שלף אקדח וירה בה למוות. הסניגור טען כי רוני זאמורה חף מפשע, ולאמיתו של דבר, הטלוויזיה אשמה במעשה הרצח, מכיוון שרוני הצעיר היה צופה כבד, מה שקרוי "מכור לטלוויזיה", ובמיוחד לסדרת הבלשים "קוג'אק", ומעשה הרצח, שביצע, הוא חיקוי מושלם לאירוע שהתרחש באחד מפרקי הסדרה.
הטענה המרכזית של הסניגור הייתה שרוני זאמורה הוא קורבן של צפייה כבדה בתוכניות פעולה ואלימות בטלוויזיה. לדברי הסניגור, רוני זאמורה הוא מבחינת "לוח חלק", שהטלוויזיה עיצבה, ומכיוון שתוכניות בטלוויזיה מציגות אלימות מופרזת, הרי שאישיותו של זמוארה עוצבה בכיוון אלים. זאת ועוד, זאמורה חיקה במפורש פעילות, בה צפה בטלוויזיה, ורצח השכנה הזקנה לא היה אקט שיזם, אלא נעשה כחיקוי למה שהתרחש בטלוויזיה לנגד עיניו.
כנגד טענת הסניגור, נטען שהתוכניות בטלוויזיה האמרקנית אינן רק אלימות, מה עוד שגם בסרטי פשע ופעולה, ישנו תמיד מוסר ההשכל שהפשע אינו משתלם. זאת ועוד, נשאלת השאלה מדוע חיקה זאמורה דווקא פעילות אלימה ולא התנהגות חיובית, המוצגת בתוכניות רבות, כדוגמת : עזרה לזולת, שקידה בלימודים, חריצות בעבודה וכד'.
מסתבר שרוני זאמורה סבל מקשיים בחברת בני גילו, וגם אביו החורג לא נהג בו בכסיות משי. הטלוויזיה שימשה לו, אפוא, מקום מקלט, כדי להימלט אליו מסבלות היום יום שלו. הצפייה בטלוויזיה שימשה, אפוא, לרוני זאמורה כמשכך כאבים ולא כזרז לאלימות. כאן מקבלת תיאורית החיזוקים תמיכה, שהרי הוכח כי לא שהטלוויזיה לא גרמה לרוני זאמורה להיות אלים, אלא נהפוך הוא - היא ריככה תחושות תסכול וזעם שנוצרו אצלו בגלל מצוקה בסביבתו הקרובה.
לפיכך, אין הטלוויזיה יוצרת יש מאין. היא איננה מסוגלת להפוך ילד המתנגד לאלימות, לילד אלים. הנטייה להתנהגות אגרסיבית יכולה להיות מולדת, או נרכשת, והיא תוצאה של נסיבות חברתיות וקשר בין-אישי בין הילד לסובבים אותו. הטלוויזיה יכולה, אפוא, רק לחזק ולהגביר עמדות, או התנהגות, שנוצרו בהשפעת הסיבה המיידית של הילד.
כאמור, יש מחלוקת בין חוקרים ובין מחנכים באשר למידת ההשפעה שיש לטלוויזיה על התנהגות אלימה של צופים ולאופייה. אין ביכולתי, כמובן, להכריע במחלוקת, למרות שאני גורס כי תיאורית החיזוקים סבירה יותר ממתחרותיה, אך הייתי רוצה להציג זווית הסתכלות נוספת בין טלוויזיה לאלימות.
כפי שנוכחנו לדעת, יוצרת הטלוויזיה פאסיביות אצל צופיה. מאחר שהיא מציגה בפניהם תכנים "לעוסים". מומחשים וקלים לעיכול. לפיכך משפיעה הטלוויזיה על צופיה בכך שהיא גורמת להם להיות אדישים מהבחינה הרגשית והאינלקטואלית ומרדימה את חושיהם. התדירות הגבוהה, בה מוצגים מעשי אלימות בטלוויזיה, בין אם התוכניות הדרמה, או החדשות, גורמת לצופים להתייחס לאלימות בשוויון נפש ולקבל אותה כנתון, שאין צורך או יכולת לערר על קיומו.
העובדה שהטלוויזיה מציגה את החיים בצבעים של שחור לבן, בגלל אופייה הדרמטי והקיצוני, איננה יוצרת בהכרח, התנהגות קיצונית אצל צופיה. עם זאת, היא עלולה לגרום להם לתפוס את המציאות רק בשחור ולבן, מקטלגת את העולם ל"טוב" ול"רע" בלבדיים, ומאחר שהטובים בדרך כלל יפים והרעים - מכוערים, ומכיוון שהטובים אמורים להכריע את הרעים במאבק בניהם, הרי שתתכן השלמה והסכמה עם פעילות אלימה, כל אימת שהיא נעשית למען הטובים ונגד הרעים.
הסכנה העיקרית, לדעתי, היא בכך שהטלוויזיה מרדימה את צופיה וגורמת להם להיות בלתי מעורבים במתרחש סביבם. השפעה זו, כשאליה מצטרפת ההשלמה עם מעשי אלימות, כל עוד הם מיועדים להכניע את "כוחות הרשע" בחברה, מסוכנת, מכיוון שהיא מכירה באלימות כרע הכרחי ונותנת לה לגיטמציה חברתית.
למותר לציין כי דווקא עכשיו, כשהטלוויזיה מחזקת מעמדה כסוכן חברות, על חשבון ההורים ובני המשפחה, עלינו להשתדל להקטין את נזקיה, באמצעות פיקוח על הרגלי הצפייה של הילדים.
אינני מציע, חלילה, להעניש את הילדים באיסור הצפייה, שכן אז נהפוך אותה בחינת "מים גנובים ימתקו". אני גורס שעלינו לשוחח עם הילדים, להסביר להם, מניסיוננו, כי למרות שהם רואים את ה"עובדות" בטלוויזיה, הרי שאין העובדות דומות בהכרח למתרחש במציאות. עלינו לשוחח עימם על התחושות שיש להם בעת הצפייה ולאחריה, כדי לצמצם את מידת הפחד מן המציאות, שיש ביכולתן של תוכניות אלימות לעורר. אם נחזק אצלם ערכים, שלא תמיד מוצגים בטלוויזיה, ונסיע להם ליצור נוגדנים לאלימות, יתכן שנוכל להפוך את הטלוויזיה מגורם "מחנך" לכלי בידור גרידא.