לא תמצאו שם חולצות פולו. גם לא טרנדים מתוחכמים או לוקים מתוכננים מראש. ובכל זאת, בתוך השקט הסגנוני של מכינות קדם-צבאיות מסתתרת אמת אופנתית אחת פשוטה: הכי חשוב שיהיה נוח, אבל לא מתירני. מרושל, אבל עם גבולות. אישי - אבל בלי להוציא עיניים. כדי להבין איך זה נראה באמת, שוחחנו עם יובל כהן, חניך במכינת "מגן שאול" בנוקדים - ושמענו ממנו מה קורה בארון של המכיניסט הממוצע.
המראה הכי נפוץ, על פי כהן, הוא ג'ינס, חולצה רגילה וכפכפים. "הכי בני עקיבא", הוא אומר. הכוונה ברורה: לא טי-שירט מעוצבת של ולא ג'ינס עם קרעים אסטרטגיים. החולצות פשוטות, לא בהכרח חלקות, אבל לא מתריסות. והכפכפים? זה לא רק נוחות, זה סמל לאפס יומרה. אבל בתוך הנונשלנטיות הזאת, יש הבנה ברורה מתי הגבול נחצה. "גופייה לבית מדרש? לא, פשוט לא מתאים. מכנס קצר - סבבה. אתה נכנס למקום שדורש כבוד, אז אתה מתלבש בהתאם". כלומר, אין קוד לבוש - יש קוד ערכי. ומי שצריך להבין מבין.
ומה קורה בישיבות הסדר?
כאן מגיע ההבדל האמיתי, ולדבריו של כהן - הוא משמעותי. "אם תיכנסי לישיבת הסדר, תראי כמעט את כולם בג'ינס וחולצות של בני עקיבא", הוא אומר. וזה מעניין - כי אלו בדיוק אותם פריטים שנלבשים גם במכינה, אבל בהקשר שונה לגמרי. במכינה, הוא מסביר, הבחירה בהם היא אחת מתוך אפשרויות רבות. בישיבה - זו כבר כמעט ברירת מחדל.
למה? כי בניגוד למכינה, שבה הדגש הוא על פיתוח אישי, בירור עצמי וחוויה מגוונת - הישיבה שואפת לאחידות רעיונית, וממנה נובעת גם אחידות סגנונית. "כולם בערך באותו ראש", אומר יובל, "אז גם מתלבשים אותו דבר". וזה לא סתם שוני בסגנון. זה שוני באופי המקום. אם במכינה כל חניך מוזמן לגלות מי הוא ולבנות את הזהות שלו, בישיבה הוא כבר אמור לדעת.
תלמידי ישיבת הסדר, ארכיון, צילום: Nati Shohat/FLASH90
"מה שמקובל בחוץ - מחלחל גם אלינו"
אחד הדברים הכי בולטים בעולם המכינות הוא ההימנעות מהצהרות אופנתיות מודעות. כהן מודה כי לו עצמו יש חולצה של נירוונה, "אבל לא כי אני אוהב את נירוונה. סתם, כי זו החולצה שהייתה לי בארון".
וזה בדיוק זה: סגנון שנוצר מתוך מקריות. או מתוך אי-שימת לב שהיא עצמה בחירה. לא תראו שם מיתוג יתר, לוגואים מוגזמים או מגמות קצה. "אין טרנדים פנימיים", הוא אומר. "מה שמקובל בחוץ - מחלחל גם אלינו. אבל זה לא שמישהו במכינה יחליט עכשיו שכולם לובשים גרביים עד הברך. זה פשוט לא עובד ככה".
הסטייל משתנה כשנוסעים הביתה?
"כן, קצת", אומר יובל. "יש כאלה שמתלבשים יפה ליציאה, עם נעליים לבנות, קצת יותר מסודר. אבל לא דרמה. אני אישית נשאר עם מה שלבשתי גם קודם". גם כאן, אין הפרדה חדה בין חול לבין קודש, בין פנימי לחיצוני. המראה במכינה גולש החוצה כמו שהוא - בלי מסכות, ובלי יותר מדי מאמץ להיראות אחרת.
ומה עם כיפות?
"כל אחד ומה שנוח לו", הוא אומר. ויש בזה משהו שמאפיין את כל הלך הרוח. כיפה גדולה או קטנה, עגולה או סרוגה - היא מגיעה מהבית, מהאישיות, לא מהמסגרת. ובניגוד למסגרות דתיות אחרות שמנסות ליישר קו גם בפרטים הקטנים, כאן שוררת תחושת נינוחות: אתה לא צריך להיראות כמו כולם כדי להרגיש שייך.