פתיחה
פרשתינו פותחת את נאומו האחרון של משה, נאום הפרידה מהעם. לאחר שני נאומים ארוכים של פירוט קורות העם במדבר ולאחריהם פירוט של מצוות מבוארות ומחודשות, משה מתפנה לצוות את העם בפעם האחרונה. הוא בוחר את מילותיו בקפידה, במדידות, כשהקו המרכזי לאורך כל נאומו הוא שגם לאחר מותו ולאחר הכניסה לארץ הקשר עם הקב"ה לא ינותק, וגם התורה לא תיעלם כלעומת שבאה.
באמצע נאומו, משה בוחר להשתמש במילים הבאות:
כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ: (דברים, ל, י"א-י"ד) בעיוננו הפעם ננסה להבין את המשמעויות השונות שמייחס ר צדוק לדבריו של משה, ומה ניתן ללמוד מהם לימינו.
השמים הם הגבול
תחילה מביא ר צדוק את דברי רש"י על הפסוק: לא בשמים היא - שאלו היתה בשמים היית צריך לעלות אחריה וללומדה: (רש"י, ל, י"ב)
חסד עשה עמנו הקב"ה שהוריד לנו את התורה, אומר רש"י. אחרת, היינו צריכים לעלות אל השמים ולהורידה לעצמנו כדי שנוכל ללמוד אותה. האומנם?? נבדוק בדברי ר צדוק:
וממשמעות הלשון לאמר נראה שהיה נצרך לאמר כן באמת אם היתה בשמים או מעבר לים. ולהבין זאת איך הוא המציאות שיהא נצרך לעלות בשמים אחר התורה בשלמא מעבר לים יוכל להיות שאם אין התורה נמצא כאן או הרב ללמדו תורה רק במדינת הים מחויבים לחזור אחריה. אבל בשמים אין מציאות כידוע מהלכות שנשתכחו שהשיבו להם לא בשמים הוא
מדיוק הפסוקים שרש"י עורך - הצדק עימו. אך עדיין, קצת קשה להעלות על הדעת את העניין של לעלות לשמים כדי ללמוד תורה. הרי אין תורה בשמים - וגם כעת אותם הלכות שנשתכחו, שנרחיב עליהם מיד - גם הם כבר לא נידונות בשמים, אלא כאן, על פני הקרקע. מהי כוונת דבריו של משה?
נביא את הדוגמה המובהקת ביותר לשימוש בביטוי לא בשמים היא, הסיפור אודות תנורו של עכנאי. כהקדמה נאמר שכלי אינו יכול לקבל טומאה, אם אין עליו שם כלי - אפשרות של שימוש בו לפי הגדרות היצרן. במקרה שלנו היה תנור עשוי חלקי חרס שקיבל טומאה, ונחלקו האם נטמא או לא. ביסוד הדברים, האם יש עליו שם של כלי או לא: לדעת רבי אליעזר שהתיר אותו - סבר שאין עליו שם כלי, ושאר החכמים סברו שהיות וניתן לבשל בו - יש עליו שם כלי, ולכן הוא טמא. כעת, לסיפור:
תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה: אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה - אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מטין ועומדין. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא. - מאי לא בשמים היא? - אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטת. - מצא רבי נתן את אליהו, אמר לו: מאי עשה הקב"ה באותה שעה? - אמר לו: חייך ואמר: נצחוני בני, נצחוני בני".
לכאורה, למה לא קיבלו את דבריו של רבי אליעזר? הוא הצליח להוכיח באותות ובמופתים ממש את דבריו, ועוד מהשמים הסכימו עימו! מדוע לא קיבלו את דבריו? הגמרא שם עונה, שהיות והתורה ניתנה כבר לאנשים, הם רשאים להכריע כפי שכלם האנושי, ולא כפי מה שנכתב למעלה, ולא עוד אלא שאף הקב"ה מסכים לדבריהם.
ר צדוק רואה את הדברים באור מעט אחר:
ויש לומר שהוא על פי מאמר הגמרא שם (עירובין נ"ה א) על לא בשמים הוא שלא תמצא התורה במי שמגביה דעתו עד לשמים ולא מעבר לים הוא שלא תמצא אצל מי שמרחיב דעתו כים. והנה שבודאי אין מדברים מהגסי רוח לבטלה רק ממי שיש לו באמת גובה לב בדרך ה להיות מנושא בנפשו על כל עניני חמדת עולם הזה...
ר צדוק מקשר את הביטוי לא בשמים היא לגמרא אחרת בעירובין, שם נאמר על מי שמגביה דעתו שלא יזכה בקניין התורה כמו שהיה רוצה, כי חושב שהוא טוב מחבריו, ומי שמגביה דעתו עד לשים לא יזכה בקניין תורה. בכל אופן, את העיקרון הכללי הסמוי בתוך דבריו נוכל לקשר גם למעשה שהבאנו לעיל. רבי אליעזר ע"פ ר צדוק באמת היה צדיק גדול, והייתה נפשו נישאה על פני שאר החכמים. "מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום!", אמרה הבת קול, וכנראה שהיא ידעה מה היא אומרת. אך רבי אליעזר חיפש את העולם המושלם, האמיתי, ותנור שמורכב מחוליות אינו באמת תנור, וגם אינו יכול לקבל טומאה. כביכול, רבי אליעזר שפט את המציאות בעיניים שמימיות, במקום אלו האנושיות. אין צורך לעלות עד לשמים, צריך להיות עם הרגלים בקרקע, ולפרש את ההלכות בעיניים ההלכתיות שלנו ע"פ כללי הפסיקה המותרים.
עשה לך רב
איך עושים את זה? הרי לא כולנו חכמים ונבונים ויודעים את התורה על בוריה כדי לפסוק הלכות לעצמנו! כאן בדיוק, מגיע חלקו הראשון של הדיבור מי יעלה לנו השמיימה וייקחה לנו:
ועל רמז זה ירמז הפסוק באומרו לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו היינו שבאמת צריכים לנפש גבוה כזה שיהיה מנושא על כל חמדת העולם הזה עד לשמים שהוא יהיה לרב ללמוד תורה ממנו...היינו שנלמד מאתו דברי תורה...וכדי שלא יפול לב האדם עליו מזה שרואה ומרגיש בנפשו שיש לו נפש נמוכה שאין בכוחו להגיע למדריגות הנ"ל וגם אין לו רב כזה שיוכל ללמוד ולקבל מאתו. ועם כל זה לא יאמר נואש לנפשו ועל זה אמר לא בשמים וגו דבאמת דברי תורה קרובים לכל אדם כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך דייקא כל אחד כפי מה שהוא...וגם אם יהיה נצרך לרב כזה בודאי יזמין לו ה יתברך לטוב לו.
אנחנו, האנשים הפשוטים צריכים ללמוד ממי שכן מצליח להגיע לנבכי התורה וההלכה. אותו אדם צריך להיות בעל נפש גבוהה בענייני התורה וההלכה, וממנו נלמד ונחכים. ומה קורה אם אין רב? זה תפקידו של החלק האחרון של המאמר: כי קרוב אליך הדבר מאוד - כל אחד צריך לעשות כפי מדרגתו, ואם מדרגתו אינה מאפשרת לו ללמוד לבדו, מן השמים יזמנו לו אחד כזה. מי שעדיין לא מוצא לעצמו רב, כנראה שהוא יכול ללמוד בעצמו, והוא אינו מכיר בכוחותיו.
בפיך ובלבבך לעשותו
ר צדוק מסיים את דבריו בעצה טובה לחכמים ברזי התורה וגם לאלה שעדיין לא הצליחו למצוא את דרכם בתוך עולם התורה:
ומסיים כי קרוב אליך הדבר מאד. בפיך, היינו על ידי תפילה שדייקא על ידי שמכיר את שפל ערכו וישפוך את נפשו לפני ה יתברך הוא חשוב מאד לפניו יתברך כמו שנאמר תפילה לעני כי יעטוף שהוא עוטף את כל התפילות שבעולם מפני שתפילתו מקובלת לפניו יתברך... ואין לנו על מה להשען ולא נשאר לנו רק התפילה...שכל פרט נפש מישראל איך שהוא עומד תפילתו מקובלת לפניו יתברך להוושע בכל עניניו:
ר צדוק נותן תיקווה גדולה לכל קהל הלומדים באשר הם, כאשר הדרישה מהם היא להכיר את שפל ערכם, שהם אינם בשמים, כמו שביארנו בהרחבה לפני כן. בתפילה, כמו שהזכרנו בעיונים קודמים, אדם עומד מול בוראו, ומודה באפסותו למולו, שאין הוא יכול להשיג כלום לבדו אלא דרך הקב"ה. תפילה כזו מקובלת לפני הקב"ה תמיד, לא משנה מי מבקש אותה, בין אם צדיק או רשע, אך כמובן שיש הבדלים, ולא כאן המקום למנותם. על כל פנים, התפילה היוצאת מעומק הלב מתקבלת ברצון, ופועלת את פעולתה.
"והערב נא ה אלוקינו את דברי תורתך בפינו ובפיות עמך בית ישראל,
ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל,
כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה"