"… הזחל ואליס התבוננו זה בזה זמן מה בשתיקה:
לבסוף הוא הוציא את הנרגילה מפיו, ופנה אליה בקול לאה, מנומנם.
"מי את?" שאל הזחל.
זו לא הייתה פתיחה מעודדת לשיחה. אליס השיבה, בביישנות "מה א- אני בקושי יודעת, אדוני, ברגע זה לפחות אני יודעת מי הייתי כשקמתי הבוקר, אבל אני חושבת שהשתניתי כמה פעמים מאז".
"למה את מתכוונת?" אמר הזחל, בחומרה. "הסבירי את עצמך!".
"אני חוששת שאני לא יכולה להסביר את עצמי, אדוני" אמרה אליס, "מפני שאני לא אני בעצמי, אתה מבין".
"אני לא מבין", אמר הזחל.
"אני חוששת שלא אוכל לנסח את זה יתר ברור", ענתה אליס בנימוס רב,
"מפני שראשית כל, אני לא מבינה את זה בעצמי; ולשנות גדלים כל כך הרבה פעמים ביום, זה דבר מביך מאוד, לא?"
"לא", אמר הזחל.
"טוב, אולי עוד לא נוכחת בזה" אמרה אליס;
"אבל כשתצטרך להפוך לגולם – והרי יום אחד זה יקרה לך, אתה יודע, ואחר כך לפרפר, אני משערת שתרגיש קצת מוזר, לא?"
"בכלל לא", אמר הזחל.
"טוב, אולי אתה תרגיש אחרת" אמרה אליס;
"כל מה שאני יכולה להגיד זה, שאני הייתי מרגישה מוזר מאוד".
"את!" אמר הזחל בבוז. "מי את?"
עצה מפי זחל
"אני לא אני בעצמי" אמרה אליס לזחל, "אז מי את?"
