זהו סיפור על שליחות. ועל אהבה. ועל ברז אחד… כן. ברז. שמלמד אותי, גם אחרי 25 שנה בקטמנדו- מה זה בעצם בית. כשהגענו לקטמנדו לפני 25 שנים, מה בכלל ידענו? זוג צעיר עם עיניים נוצצות וחלומות מכאן ועד ההימלאיה. כל מה שרצינו הוא להגשים את החלום הגדול של הרבי מלובביץ' - לחבר בין הלבבות של העם הזה כמה שרק נוכל. לגעת בנשמות. לפתוח בית של אהבה ונתינה. מן הסתם לא היינו מאמינים אז אם היו מספרים לנו כל כך הרבה דברים.
לא ידענו כלום על מה שמצפה לנו
שפעם ראשונה בחיים אנשים ישמעו קידוש של שבת דווקא אצלנו. שישבו במעגלים ללמוד יהדות ולשוחח בלי שום מחיצות בין חילונים לדתיים. שיהיה לנו ילד רחוב נפאלי כזה שיקרא לנו אבא ואמא. שנגדל ילדה עם צרכים מיוחדים בקצה השני של העולם. שנחפש בין הכפרים והמנזרים אם יש שם נפש יהודית הומיה. שלא נוותר על אף אחד. שיום אחד תהיה אפילו סדרת טלוויזיה שתספר את הסיפור שלנו.
הבית חב"ד יוצא בקמפיין | צילום: ללא
שנרוץ בין ההרים הגבוהים בעולם כדי למצוא מטיילים אבודים. שלא נישן לילות מרוב דאגה לאחים ואחיות שמאתמול בכלל לא הכרנו. שכמעט כל בוקר יתחיל בביקורים בבתי חולים. ושנתפקד בסיטואציות כמעט בלתי אפשריות: רעידות אדמה, סופות שלגים, תאונות דרכים קשות. שנביא גופות קפואות אל קבר ישראל. נתפור פצעים. ובאסונות הכי קשים נחייך לאנשים את החיוך הכי יפה שלנו, כשבפנים ? רק נרצה לבכות.
לא ידענו כלום על מה שמצפה לנו! אבל איכשהו, תמיד הרגשנו שנושאות אותנו ידיים גדולות אל חוף מבטחים. אלה החיים שלנו. והם מלאים. וגדושים. מאוד. גם הזוגיות שלנו, וגם ההורות שלנו- נבנו יחד עם השליחות בקטמנדו. ואנחנו באמת ובתמים מרגישים זכות גדולה. זכות. ממש כך. אבל דבר אחד למדנו: כל כמה שנים - קורה כאן משהו שטורף את הקלפים. פעם זו הייתה המלחמה עם המחתרת המאואיסטית. המורדים השתוללו ברחובות ואילצו אותנו לרדת למחתרת. הם לא פסחו על בית חב"ד והשאירו אחריהם בלגן וחורבן.
מצילים את בית חב"ד קטמנדו - כולנו עם חזקי וחני ליפשיץ - לתרומות הקליקו
מעל 9,000 הרוגים. ושוב תוהו ובוהו
כמה שנים אחר כך - רעידת האדמה הקטלנית. מעל 9,000 הרוגים. ושוב תוהו ובוהו. גם בבית הפרטי, וגם בבית חב"ד. לקח שנים לשקם. שנים להחזיר את הדברים לקדמותם. ואז - הקורונה. וכשחזרנו, גילינו שהבית שלנו כבר איננו. מישהו הפך אותו למסעדה מקומית. ומה עשינו? לא הרבה מה לעשות. והנה - גם עכשיו. עוד פעם החיים טורפים את הקלפים. עוד פעם - אין לנו בית משלנו. אנחנו יושבים בחדר קטן. המזוודות מונחות ליד המיטה. ואנחנו שואלים את עצמנו: איפה באמת נמצא הבית??
הבית חב"ד יוצא בקמפיין | צילום: ללא
ויש גם בעיה עם הברז. הברז בחדר? הוא מטפטף בלי הפסקה. טיף. טף. טיף. טף. אין הרבה מה לעשות עם זה. וזה מזכיר לי משהו. זה היה לפני כמה שנים, שבוע אחרי הלידה של הבן שלנו. בית חב"ד היה מלא ישראלים. סדנאות, חילוצים, תאונות- הכול ביחד. ובקושי מצאתי רגע לנשום. יום אחד החלטתי שאני עולה הביתה לנוח. פתחתי את הדלת ושמעתי את הברז מטפטף. טיף. טף. טיף. טף.
מכל הברזים פרץ זרם מים. הבית כולו הוצף
ניסיתי לסגור ופתאום נחשול אדיר של מים. המטבח הוצף. אחריו הסלון. אחריו חדר השינה. מכל הברזים פרץ זרם מים. הבית כולו הוצף. מפלס המים עלה והבנתי שאין לי שליטה. תפסתי את הילדים וברחנו לשכנה מלמעלה. במקביל פתחתי את החלון לבית חב"ד וקראתי לחזקי שיוציא אותנו מזה. לא חלפו חמש דקות וכבר התמלא הבית במטיילים. חמש שעות הם גרפו מים. תיקנו ברזים. יבשו שטיחים. הרגיעו את הילדים. ועוד פעם. ועוד פעם. וכל פעם שאמרתי להם; "די, תלכו לנוח" הם רק הביאו עוד חברים. "מה פתאום ללכת? הכול נעשה בשבילכם. אתם כמו אבא ואמא בשבילנו." והדמעות… שטפו לי את העיניים.
אז… איפה היינו? אה, כן. הברז. גם עכשיו הוא מטפטף. טיף. טף. ואני מקשיבה לו. והוא מזכיר לי שהבית הוא לא קירות. לא כתובת. לא חוזה שכירות. הבית - הוא האנשים. והלבבות. והאהבה. והערבות ההדדית. והחיבוק הגדול - שמגיע מכם. אז כן. אנחנו עכשיו בחדר קטן, עם מיטה פשוטה וכיסאות עץ קצת חורקים. אבל הלב? הלב - רחב כמו ההימלאיה. וטיף. טף. טיף. טף. כן. זה טוב לי, לפעמים, שהברז מטפטף. כי הוא מזכיר לי - למה אנחנו כאן. גם כשלא קל. והוא מזכיר לי כמה אהבה יש בעם שלנו. טיף. טף. טיף. טף.
"הברז ממשיך לטפטף, והמזוודות עדיין ארוזות. אבל אחרי 25 שנים של נתינה ללא תנאי, החלטנו שהגיע הזמן להפסיק לנדוד. הגיע הזמן לבנות בית קבע שיהיה פתוח תמיד לכל ישראלי ויהודי בקצה העולם". אנחנו לא יכולים לבנות את הבית הזה לבד. אנחנו צריכים אתכם איתנו. היום, אתם לא רק תורמים - אתם הופכים לשותפים בבית שלנו בקטמנדו. כל לבנה, כל חדר, כל חיוך של מטייל בעתיד - יהיו רשומים על שמכם.
לחצו כאן כדי להיות חלק מהבית שלנו בקטמנדו