בערב חתונתה עמדה ל' בכניסה למקווה בפתח תקווה וסירבה להיכנס. סוללת החברות שסביבה כמעט אמרה נואש מלשכנע אותה, ויושבות חדר ההמתנה שעלעלו ב"משפחה", לא הבינו על מה המהומה. ל', הסובלת מהידרופוביה, פחדה פחד מוות מטבילת האש שלה במקווה.
רועדת, ולא מקור, היא נתקפה בחרדה נוראית כשעמדה להיכנס למים. הבלנית, ששידוליה הרבים לא הועילו, הבינה שכאן דרוש מעשה: היא חלצה את נעליה, אחזה בידה של הנפחדת והודיעה לה "אנחנו טובלות ביחד!". הן התקדמו לאט ובזהירות, כשלפתע, במדרגה האחרונה, הרפתה ל' מידה של הבלנית, השאירה אותה בחצאית ספוגת מים, וצלחה באומץ את הסנטימטרים הנותרים עד לחלק העמוק ביותר.
הן נחמדות או קשוחות, ענייניות או קלפטעיות, אפשר לערוך איתן שיחות נפש ארוכות ואפשר גם שלא, אבל אי אפשר לקחת מהבלניות את מסירות הנפש המקצועית שלהן.
גבר לא יבין זאת - אין כמו ריטואל קריאת ה "כ- ש-ר!", (כל בלנית באוקטאבה שלה), ושפע ברכות חמות בעודך עולה נוטפת מים ("קדושה וטהורה! שתזכי לבנים זכרים אמן!") כדי לגרום לך להרגיש חלק מאותה שרשרת ארוכת שנים של טהרה יהודית.
והפעם בחרתי בזירה התל אביבית, במקווה שברחוב בן יהודה.
יש משהו משחרר בצעידה למקווה בלב תל אביב, עטופה ומוגנת בענן החילוניות. כל מבט שנדמה לך שנלטש בירושלים, ("ידעתי שהשקית של המגבת שקופה מדי") פשוט לא קיים פה. רוב האנשים שיעברו מולך כשאת בשיער רטוב, אוחזת במגבת, יחשבו לעצמם "לא ייאמן שבמזג אוויר כזה עוד יש משוגעים שהולכים לים".
גישה: המקווה נמצא בסמוך לבית הכנסת הוותיק "איחוד שיבת ציון" ובשל כך נדרשתי לסוגיית המיקום. מיהו אותו יהודי מבריק שהחליט למקם את המקוואות לנשים בסמוך לבתי הכנסת, כך שאף גבר שיוצא מתפילת ערבית לא יפספס אותך מגיחה לרחוב בשיער רטוב?
עיצוב: מדרגות בטון רחבות בירידה מהרחוב המשליטות אווירת נכאים. ימי הגדולה של המקווה היו כנראה בימי מלחמת המפרץ, אז יכלו נשות תל אביב לבוא לטבול במקום בטוח באמת: המקווה, הבנוי תחת בית הכנסת, נטול חלונות ואינו מאפשר כניסת אוויר צח. תחלופת האוויר היחידה מגיעה מכיוונו של מאוורר שניצב בחדר הכניסה.
שימו לב אחיותיי - אין קליטה לטלפונים ניידים! אם הבעל ממתין בחוץ אתן עלולות למצוא את עצמכן מבוצרות ובלתי זמינות.
המקווה, שכבר עבר את שנת היובל שלו, מינימליסטי ותכליתי, ונטול ניסיונות קישוט: אין פרחי פלסטיק או אפילו פסוקים על הקירות.
הכשל הארכיטקטוני של המקום הוא הפרדתם של השירותים מאגף חדרי האמבטיה. אם נזכרת מאוחר מדי, תאלצי לעטות חלוק וכפכפים לג'וגינג קצר לקצה המסדרון. במקווה יש ארבעה חדרי מקוואות קטנים, שבכל אחד מהם מקלחת ואמבטיה צמודים.
מים קדושים טעימים
בלנית: בכניסה למקווה פגשתי את שושנה, בלנית מחליפה, שמאיישת את המקום בערבים בהם מהבלניות הקבועות נבצר מלהגיע (אגב, בהקבלה לסוגיית "אצל מי מתוודה הכומר" - מי מטביל את הבלנית?). שושנה, שחוגגת עוד שנתיים, עשור של הטבלת נשים, מספרת שאוכלוסיית המקום מאוד מגוונת, וכוללת נשים חרדיות, דתיות לאומיות וחילוניות. קעקועים ופירסינג, מסתבר, שכיחים למראה לא פחות משביסים ופאות ("שאלנו את הרב, הוא אמר שאפשר להטביל אותן עם הקעקוע כיוון שזה ממש חלק מהעור ולא מהווה חציצה").
שושנה, בשביס שחור, מסבירה בעדינות שהיא רק צריכה לראות שכל הגוף במים כדי שחלילה לא תכשלנה נשים בטבילה, ומלבד זה היא לא בודקת דבר.
סיפורי צדיקים: "ערב אחד לאחר שנעלתי את המקווה ויצאתי אל הרחוב", מספרת שושנה, "ראיתי בחורה נבוכה מסתובבת ברחוב. ניגשתי אליה ושאלתי האם היא מחפשת את המקווה, ולמרות שהיה מאוחר פתחתי במיוחד בשבילה". מספרת שושנה בעיניים נוצצות, "באותו ערב ממש", היא התעברה וזכתה בבן זכר". (ברור שבן זכר, בנות זה לא נחשב הפי אנד).
בנוסף לשלל ברכות ציידה אותי שושנה בתקליטור "פרפרים בבטן". "תיקחי, תיקחי", הפצירה בי, "זה נגד הפלות, מאוד חשוב לראות".
עומס: פחות מעשר נשים בערב בממוצע. סיכויים גבוהים להיות היחידה במקווה, פרטיות בשפע, אין תור ואין לחץ.
ניקיון: לאור תנועת הנשים הדלילה, הבלנית במשמרת היא גם המנקה. באזור לא נצפו מכונות כביסה, עניין שעורר בי תהיות בנוגע לתחנה הקודמת של המגבת שלי.
מים: מי המקווה מאוד נקיים. צלולים למראה וחמימים למגע, הזכירו לי את אחד המעשיות המפורסמות של חמותי מבית אביה אודות השלטון הסובייטי שהגיע לביתם בכדי לסגור את מקווה הטבילה שהקים אביה במרתף הבית. הצוררים טענו כי "הבריכה הקטנה" היא מקור למחלות ואינה עומדת בתקנות התברואה של העיר. באקט של קדושה והתלהבות להוכחת ניקיונו של המקווה, שלף אביה גביע קידוש, מילא אותו מים, הרעים בקולו ברכת "שהכל", וגמע אותו לרוויה. ובכן, לא הייתי עד כדי כך צמאה, אבל ניקיונם של המים בהחלט הזכיר לי את הסיפור.
חדר המתנה: אין כיסאות בחדר ההמתנה השומם, ונדמה שלא המתינו פה כבר שנים. את תמונות הרבנים המסורתיות מחליף צילום ענק ופסטורלי של מעיינות ומפלים. דומני שכאשר אבינו שבשמים ציווה לנו את הטבילה הוא חשב יותר על המפלים הכחלחלים האלה, ופחות על חדרי מקלחת עם כפכפי גומי ופעמון.
אטרקציה: מבצע ענק! טבילה ב-2.70 ש"ח!. כלה שטובלת בערב החתונה (32 שקלים), זכאית לטבילות חינם (!) במשך שנה, ובמקרה כזה זוכה המקום לתואר "המקווה הזול בעולם". התואר לא רלוונטי לנשואות הוותיקות שתאלצנה לשלם 16 שקלים טבין ותקילין. אין חדר מיוחד כלה, אבל שושנה מבטיחה יחס מיוחד.
אביזרים: כפכפי פלסטיק כחולים, שמפו (בשקיות קטנות של בית מלון), מקלוני אוזניים,צמר גפן ואצטון, מגבת וחלוק.
מחירים: 16 ששקל לטבילה.
1 שקל לשמפו.
5 שקל למגבת.
32 שקל טבילת כלה.
איחוד שיבת ציון, רחוב בן יהודה 86 תל אביב, 03-5228188.17:00-21:00
מתוך אתר NRG יהדות
