תורת המערות: בין הלכה למעשה

העולם בחוץ לא מגיב כנדרש ל"מודל המערה", לא "מתיישר" לפי הציפיות. מהסיבה הפשוטה שהמודל נוצר "בתנאי מעבדה" ולא נוסה על אנשים חיים

חדשות כיפה מרים אדלר 07/05/15 20:28 יח באייר התשעה

תורת המערות: בין הלכה למעשה

ל"ג בעומר הוא חגו של רבי שמעון בר יוחאי. אם תשאלו את ילדיכם (את אלו שהזדמן לכם לראות במקרה חולפים על ידכם, בדרך ל"אסיפת קרשים") מה הקשר - רובם, סביר להניח, יתחילו לגמגם.

וגם אם תשאלו את עצמכם - כנראה שלא תצליחו למצוא קשר היסטורי ברור בין יח' באייר ר' שמעון והמדורות שהפכו להיות "מצוות היום".

ישנם ניסיונות להסביר: יש שיגידו ששאלנו מנהגים מחגי האביב במדינות אירופה, יש שיקשרו את המדורות באופן סמלי או ממשי למרד בר כוכבא שבו תמך רבי שמעון ויש שימשילו את האש לאורו של ספר הזוהר.

הסבר נוסף מפרש את האש כתכונת אופי, כהוויית חייו של רבי שמעון.

כולנו מכירים עוד מהגן את תחילתו של המדרש במסכת שבת, המתאר את בריחתו של רבי שמעון למערה, אבל המשכו של המדרש נפוץ פחות - ולא בכדי:

"איתבו תריסר שני במערתא. אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא. אמר: מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזירתיה. נפקו, חזו אינשי דקא כרבי וזרעי. אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?! כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!"

רבי שמעון ובנו יושבים במערה, מסתתרים ומנותקים מהעולם בין כתלי ה"ישיבה" שלהם. לכאורה - תנאים אידיאליים ללימוד תורה ולהסקת מסקנות למעשה: אין הפרעות, אין טרדות, אין הסחות דעת. אוכלים מעט, ישנים מעט, עסוקים ב"דבר האימיתי". כמה חיבורים תורניים אפשר לכתוב בשתים עשרה שנים! איזו חוויה של חיבור לעולמות עליונים אפשר לחוות!

רבי שמעון ובנו לא מתעניינים כלל במה שקורה "בחוץ". הם כל כך שקועים בעולמם הקסום עד שאליהו הנביא נאלץ "לגרור" אותם החוצה בחלוף הסכנה.

האם הם בכלל מעוניינים לצאת?

שני אנשים קמים מהחול. לובשים את בגדיהם. מתקדמים לכוון הפתח. נעמדים על הסף, ועושים צעד מהוסס החוצה. האור מסנוור, הרעשים נעשים פתאום חדים עד כאב. הם עומדים כך שעה ארוכה, נזכרים. מתרגלים מחדש. לאט לאט מתחילות להצטייר מול עיניהם צלליות, שהולכות והופכות לדמויות רחוקות של אנשים שחורשים, זורעים, עסוקים במסחר, קוראים לילדיהם לבוא הביתה לארוחת ערב, קוראים ספר. חיים.

שני האנשים שואלים האם למען זה יצאו והניחו לסם החיים. הם מאוכזבים. זועמים.

וכל מקום שהם מביטים בו - מיד נשרף.

בת הקול אינה מגבה את רבי שמעון. "להחריב עולמי יצאתם?" - היא מטיחה בו. "חזרו למערתכם!". העולם - "עולמי" הוא. והמערה - "מערתכם". כך אני בראתי את הדברים וכך טוב להם להתנהל. ומי שרוצה לשרוף הכל ולאתחל את העולם על פי תכניתו שלו - יחזור לחשכת עולמו הצר לבל יחריב.

המפגש בין "תורת המערה" לבין החיים כהווייתם הוא אסון ידוע מראש. תורה שנלמדת בתיאוריה, מאחורי קירות עבים, בשקט נעדר קולות אנושיים (תרתי משמע) - תהיה תורה מנותקת, עקרה, תורה שאינה ברת יישום למעשה. תורה ללא רוח חיים.

בתוך המערה אפשר ללמוד על השמיטה ועל המעשרות, אפשר לרדת לעומק משמעותם, לפסוק הלכה מתוך שאיפה לאמת אחת מדודה ומדויקת. אבל ללא מגע עם המציאות - עם הבוץ, הזיעה, שרירי הזרועות התפוסים מאחיזה במחרשה, חרדת הבצורת ושמחת היורה - לא יהיה להלכה הזו כל ערך.

"תורת המערה" תציב בפני האדם מטרות שלא ניתן להשיגן. היא תדרוש ממנו להתנהל בהתאם לאידיאל מושלם אחד ויחיד שאין בלתו. כי במערה, בהיעדר "תקלות", הכל נהיר וברור. וה"חוץ" המסובך ורצוף הבעיות דורש הבנה. הכלה. סלחנות. רחמים. ויתור על השאיפה ל"בירור האמת" לטובת ערכים כמו ראיית מצוקתו של האחר. זהו העולם, המכונה בפי בת הקול "עולמי".

העולם ההלכתי של ימינו דומה במובנים רבים דמיון מצער לעולם "המערה".

רבים מהבנים מתחנכים היום בעולם "סטרילי" של ישיבות, שאין בינו לבין החיים כהווייתם דבר. בישיבה זמן קריאת שמע הוא זמן קריאת שמע ותפילה בכוונה היא תפילה בכוונה ולימוד הוא לימוד והלכה היא הלכה. הכל נהיר. פשוט.

היציאה אל העולם האמיתי - עם כל הטרדות הקטנות, המצוקות, ההפרעות, הלבטים, עם הרצון לחיות חיים מספקים בהרבה מובנים - לא רק בזה הרוחני - יוצרת פערים אדירים בין ה"אידיאל" למציאות. המפגש של "בוגר המערה" עם "חיי השעה" אצל ההורים או במסגרת הזוגיות שלו עצמו מוליד הלם, וכעס, ורצון "לתקן" את הכל ואת כולם לפי ה"מודל" שנלמד ויושם בישיבה בהצלחה.

אלא שהעולם בחוץ לא מגיב כנדרש ל"מודל המערה", לא "מתיישר" לפי הציפיות. מהסיבה הפשוטה שהמודל נוצר "בתנאי מעבדה" ולא נוסה על אנשים חיים, עייפים, טרודים, אנשים שמייחלים לשקט או למגע. לפשטות. להנאות קטנות.

והרבה הרבה שרפות מתלקחות בדרך והרבה דמעות נשפכות והרבה עולמות נחרבים.

רבי שמעון למד את לקחו. הוא ובנו ישבו במערה שנה נוספת בטרם: "יצתה בת קול ואמרה: "צאו ממערתכם". נפקו. כל היכא דהוה מחי ר' אלעזר הוה מסי רבי שמעון. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה בהדי פניא. דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני למה לך? אמר להו: לכבוד שבת. ותיסגי לך בחד? חד כנגד זכור וחד כנגד שמור. אמר ליה לבריה: חזי כמה חביבין מצות על ישראל! יתיב דעתייהו."

בתחילה, גישותו של רבי שמעון היא התנתקות מהסביבה. אמנם יצאנו מהמערה - אבל נחיה בעולם הזה מבלי להכיר בו. אני ואתה נחיה על פי השקפת עולמנו, והשאר? או שיצטרפו אלינו או שיישארו טועים.

אבל אז קורה משהו. על פניהם עובר סבא ובידיו הדסים לכבוד שבת.

אותו סבא אולי חזר מהשדה או מהפרדס, שם היה עיסוקו ב"חיי שעה". הסבא לא עזב את העולם הזה, לא פרש ממנו מצד אחד - ומצד שני לא ויתר גם על פן הקודש בחייו.

לא תמרים שמסמלים מעשים טובים היו בידי הסבא. אלא דווקא הדסים - סמל הרוח. סמל החוויה הרוחנית, סמל התורה. תורה עם דרך ארץ. תורת חיים.

"סבא" זו מילה משפחתית. "סבא" הוא תמיד של מישהו, והבחירה במילה הזו, במיוחד על רקע בדידותם של רבי שמעון ובנו שאיבדו כל קשר עם משפחתם מעוררת אצלי באופן מיידי רצון לחבק. לחבב.

ואולי הבחירה ב"סבא" מרמזת לנו על "חיי השעה" עצמם: גידול משפחה, דאגות, קשרי אהבה ודם. מחויבות לחיים.

"סבא" אינו יכול להתנתק, לברוח אל בית המדרש או לשבת במערה, "להמית את עצמו באוהלה של תורה". הוא אחראי לחייהם של אחרים, לשלומם, לרווחתם. ולכן הוא חי את חיי העולם הזה, הוא נאבק על פרנסתו, הוא מקיים זוגיות, הוא מתמודד עם מתבגרים. הוא יודע היכן להקדים כבוד הבריות ואהבת רעיה להלכה פסוקה - הוא לא זונח את המצוות, אלא מקיים אותן בדרך מפוכחת, מבלי לכופף את החיים.

אותו "סבא" כנראה לא התפלל שלוש תפילות במניין כשילדיו היו קטנים. אני גם מרשה לעצמי לשער שהוא השקה את אשתו מים בזמן הלידה ואולי אפילו אחז בידה, ושהוא לא עשה מהומה בגלל חשש קטניות בפסח.

ושני ההדסים שהוא מחזיק בידיו - כנגד "זכור" וכנגד "שמור" - גם הם אינם מקריים.

הסבא בעל הניסיון מצהיר בפני רבי שמעון: לא חייבים לבחור בתורה או בחיים. אפשר וצריך גם וגם. זה קשה, זה דורש פשרות ולא מאפשר לחיות בבהירות של " תורת מערות".

אבל האופציה השנייה היא - חורבן עולמו של הקב"ה.

כשרבי שמעון מביט באותו "סבא" ובהדסיו - הוא מבין.

ומתיישבת דעתו.

בקרוב אצלנו.

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן