כשסיימתי את הקריאה בספר הבנתי: כדי לכתוב ספר כזה צריך להביט אחורה אל ימים שלא רוצים לזכור, לחוות מחדש כל פיסת מציאות שהרכיבה את החיים ונופצה לרסיסים, כמו תמונת הפאזל בביתם של מירב ואיתמר. זהו פאזל בן חמשת אלפים חלקים שבני הזוג הרכיבו יחד, מיד לאחר חתונתם. לאחר הגירוש מצא איתמר את התמונה זרוקה על הרצפה וחלקיה מפוזרים לכל עבר. מי מסוגל בכלל לאסוף את החלקים? מאיפה מתחילים?
מירב, לשאלתי, מסבירה שאכן קשה מאוד להתחבר לכל מה שקרה. "קשה," היא אומרת, "להביט לדבר הזה בעיניים ואחר כך להמשיך בחיים. את הספר כתבתי במשך שלושה שבועות בלבד. במהלכם הייתי ראשי ורובי בתוך עניין הכתיבה, למרות שהכתיבה עצמה נעשתה בלילות בלבד, לאחר השכבת הילדים לישון. הרגשתי שאני חייבת לסיים בתוך זמן קצר, מכיוון שכאם וכרעיה אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות במחשבותיי במקום אחר במשך זמן ארוך מדי. מישהו צריך לדאוג לצורכי הבית והילדים. אחרי הכתיבה ואחרי הרצאות שאני מעבירה ולמעשה חווה מחדש את כל הדברים, קשה לי שלא לחשוב מה היה אילו כל זה לא היה קורה, זה סוג של אובדן. אבל הכתיבה נתנה מקום לכאב ולגעגוע ואפשרה לתת לכאב פינה מסוימת וללטף אותו מדי פעם."
 |
|
צילום: אלעזר אמיתי
|
התחברת לכאב וכתבת את הספר. אפשר בכלל לגעת בכאב סמוך כל כך לגירוש?
לא. את הספר התחלתי לכתוב כארבע שנים אחרי הגירוש. בתום התקופה עצמה כל שרציתי היה להתרחק ממה שהיה ולהתחיל בחיים שיהיו מושפעים כמה שפחות ממה שעברנו. כך יצא שלא רק לא כתבתי אלא גם לא נגעתי בדבר שהיה יכול להיות תזכורת לתקופה. לא חומר כתוב, לא תמונות, שום דבר. שנתיים וחצי מהגירוש נוכחנו, איתמר ואני, שהבריחה הזו לא עוזרת אלא רק מזיקה. התחושות הקשות מצליחות להביא את עצמן לידי ביטוי בדיוק בזמנים הלא רצויים, ובתחומים הלא רצויים. פנינו לאיש מקצוע שבעזרתו חזרנו ביחד לתקופה הזו, באופן מבריא ומרפא. בעקבות הטיפול כתיבת הספר נעשתה טבעית וזורמת.
כיצד השפיע הגירוש על ילדייך? הם היו קטנים באותה עת.
את תקופת הגירוש עברנו עם שלושה מילדינו: אור עמי כשהיה בן חמש, מתנאל כשהיה בן שלוש ואלמוג בן שנה וחצי. במהלך התקופה נולד אמיתי, ובגירוש עצמו הוא היה בן שבועיים וחצי. אנחנו לתומנו האמנו שאם נניח הכל בצד ונתנהג כאילו סתם עברנו דירה, מה גם שלא נכחנו בגירוש עצמו, בגלל פטירת אמי, הילדים לא יושפעו במאומה ממה שקרה. אצל שלושת הקטנים באמת לא ראינו שינוי. לעומת זאת, בן החמש נעשה לא רגוע באופן קיצוני, ולקח לנו זמן להבין את הקשר. בהמשך, לאחר תקופת הסתגלות לבית וליישוב החדש, הוא התמתן קצת.
את הגירוש עצמו, כאמור, לא חוותה מירב בגוש, עקב פטירת אמה. היא מתארת בספר את קבלת הידיעות מהגוש ביום רביעי, י"ב אב:
"גופי בירושלים, וליבי שם. היכן שהאש משתוללת.
בבית אי אפשר לשבת. הכל מלא בבשורות הקשות הבאות מהגוש. אנחנו יוצאים מהבית ונוסעים דרומה, לבצע כמה סידורים שבמרכזם העברת הסוסה שלנו, סופה, למקום זמני, אחר שהוצאה אלינו מהגוש לבקשת איתמר. ברוך ה' שהרדיו ברכב מקולקל ואפשר להתנתק קצת. בשתים עשרה בערך מתקשר איתמר לגלעד, להתעדכן. בקול מונוטוני להחריד, שנשמע בלתי קשור למציאות הוא אומר: 'מורג - גמור. בדולח - גמור. רפיח ים ופאת שדה - גמור. גני טל - גמור. תל קטיפא - גמור. נווה דקלים - כמעט גמור...' זהו. זו הנקודה בה התחוור לי שאין דרך חזרה. כאן התנפץ החלום לרסיסי רסיסים. הכל גמור."
האם אין שום אמירה בספר שהיום את מרגישה שונה כלפיה? האם את עדיין מרגישה כאב? תסכול? האם הזמן מקהה את הרגשות?
בנוגע למה שכתבתי בספר - התשובה היא לא. אני מאמינה לעצמי ומתחברת לכל. בנוגע לתחושות האישיות - ודאי שקיים כאב. תסכול לא. ברור לי שכל מה שקרה היה צריך לקרות, וברור לי גם שאני כאדם נעשיתי בעקבות האירועים בעלת תובנות וכוח שלא היו קודם. עם כל זה, קיימים הגעגועים, המחשבות הבלתי נשלטות של "אם זה לא היה קורה - איך זה היה נראה היום". הכאב שם.
מה היה הקושי הגדול ביותר בכתיבת הספר?
אני יכולה לומר שללא כל ספק עניין החשיפה היה הקשה ביותר בכל תהליך כתיבת הספר והוצאתו. האמת היא שלא החשיפה עצמה כמו החשש ממנה. לא היה פשוט לשפוך החוצה תכנים אישיים כל כך. הייתי צריכה לבדוק עם כל הדמויות, בעיקר המרכזיות, אם שילובן בספר אינו בעייתי מצדן. כשראיתי שאיתמר מסכים בלב שלם, וכל מי שמכיר אותו יודע מה היחס שלו לפרסום ולחשיפה, הבנתי שלמרות הכל צריך ללכת על זה, לשלם את המחיר של החשיפה, ולעשות את הצעד, שיכול להיטיב ולהועיל.
לקראת סיום הריאיון אני מתבוננת בתמונות של מירב מהגוש, משירת הים. מירב מספרת שהים היה חלק בלתי נפרד מחייהם. "זה היה חלום בעבורי," היא מספרת, "להתעורר בכל בוקר לכזה נוף. להתבונן בשקיעה מיוחדת של השמש לתוך הים, לאסוף צדפים ולאמץ סרטנים היו חוויות של יום-יום בשבילנו. מובן שעם ילדים קטנים זה היה גם מסוכן לא פחות ממהנה, אבל התברכתי בילדים מעט פחדנים שאהבו בעיקר לבנות ארמונות בחול. אף פעם לא רדפתי אחרי ילד שברח לים. כמה משכנינו שאצלם הים היה באמת סכנה גידרו את הבית."
נאלצתם להתרגל לנוף חדש?
כן. ומה שעצוב הוא שעד שבננו הגדול הפסיק לפחד והסכים להיכנס לים ולשכשך רגליים - בדיוק בימים אלו נאלצנו לעזוב את ביתנו לצמיתות. כשקיבלנו את הבשורה על מות אמי הוא היה עם עוד ילדים על החוף, ופשוט שלפנו אותו מהמים ונסענו. אפילו הסנדלים נשארו שם, על החול...
אחרי הגירוש היה לא פשוט להתרגל לנוף השונה כל כך, לגור פתאום במקום "רגיל", בלי החוויה המיוחדת הזו. הרגשתי שאני מתגעגעת אפילו לחול בתוך המיטות... אבל כמו לכל דבר - התרגלנו.
את מדמיינת לפעמים את רגע החזרה אל ביתכם על החוף?
יש תמונה שאני רואה בעיני רוחי בכל פעם שאני חושבת על הבית, ועל כל מה שהיה. בתמונה יש המון אדם, נהרות של אנשים שזורמים אל הגוש החרב ופניהם אל הים. אני מדמיינת איך כולם רצים אל החוף המוכר, אנשים, נשים וטף. על בסיס החלום הזה כתבתי שיר בסוף הספר, ואני באמת ובתמים מאמינה שהוא יתגשם.
'לשוב לתשס"ה' / מירב לוי. כריכה רכה, 93 עמודים, הוצאת אופיר ביכורים.
הראיון המלא מתפרסם בירחון הנשים 'הלל'
