תפילה לעניה

"תפילת הנערות" בנווה דקלים היא זיכרון קולקטיבי מכונן שרק בעלי עצבי ברזל ולב אבן נשארו אדישים אליו - אז כמו היום. לא הייתי נוכחת בה, אבל הדיה הגיעו ונגעו וצרבו ונצרבו

מרים אדלר
יד באב התשעה
,
30 ביולי, 2015 16:02

צילום:

הפעם אני מארחת כאן את חגית מוריה-גיבור. כמובן שברשותה.

מספר מילות הקדמה: גם אני נמנית על "בוגרי אוגוסט 2005", וגם אצלי, כמו אצל רבים ורבות סביבי, עולים בתקופה הזו, עם או בלי הזמנה, גלים (שלא לומר נחשולים) מאז. פלשבקים, מחשבות, רטרוספקטיבה על הכתום המוכר שדהה וכעת חוזר לחיים. שום אירוע מהקיץ ההוא אינו "תופעה" בעלמא אלא חוויה אישית. הכל טעון, הכל נוגע, הכל מדיר שינה בלילות ומעלה דמעות. הזיכרונות קמים לתחיה ותובעים את שלהם.

אני מעזה לומר ש"תפילת הנערות" בנווה דקלים היא זיכרון קולקטיבי מכונן שרק בעלי עצבי ברזל ולב אבן נשארו אדישים אליו - אז כמו היום. לא הייתי נוכחת בה, אבל הדיה הגיעו ונגעו וצרבו ונצרבו. במוצאי תשעה באב השנה ראיתי את הפוסט של חגית: עדות אישית מהשטח, שעבורי האירה את הדברים באור חדש, ומפתיע. לא לטובה.

להלן דבריה של חגית:

"הפוסט הזה מכוון בעיקר לבנות ובני המגזר.
עשר שנים עברו ועדיין לא פתחנו ועיבדנו שום דבר.
אולי הגיעה העת.

אני רוצה להתמקד רגע באותו אירוע או רגע שנצרב במשך שנים כשיא רוחני - תפילת הנערות בבית הכנסת.

יומיים לפני הגירוש הסופי- ואת אלפי צעירות שהגיעו לנווה דקלים הכניסו לבית הכנסת הספרדי (באשכנזי היו בנים - ונדבר עליהם בהמשך).
במשך יומיים- עמדו רבנים וראשי מדרשות והלהיבו את הבנות הצעירות. "אתן האחרונות כאן. עליכן יקום ויפול דבר. החיילים בשוק- לא ראו דבר כזה מעולם. בואו נתפלל."
כל פעם שלא ידעו מה לעשות - סחפו את הבנות בתפילה.
לא היה דיבור על מה עושים בתעכל'ס. לא שאלו את הבנות מה הן מרגישות או מה ברצונן לעשות. שוב ושוב דיברו איתנו על כוחה של תפילה עוצמתית נשית- ושוב ושוב נכנסנו ללופ רגשי סוחט- "אבינו מלכנו" זעקנו עד צרידות. "קרע רוע גזר דיננו" והאמנו.
ולא בגלל "היה לא תהיה" שהובטח לנו. או לא רק בגלל. אלא בעיקר כי מי שהיה בגוש וראה אותו בבניינו לא יכל לדמיין בכלל שאכן יתבצע אותו גירוש. לא יכל להאמין שהחיילים יגיעו ולא יפרצו בבכי, יקרסו יגידו- איננו יכולים.

אבל היה עוד עניין.

היינו אלפי בנות, וחלק גדול לא בא רק ללמוד. הלימוד היה דרך של ההנהגה "לשמור" על הבנות במקום אחד. לדאוג שלא יעשו שטויות וגם שלא יפגעו בעצמן.
גם הכניסה לבית הכנסת הייתה ממקום של "להגן" ולהכניס את כולן למקום אחד מפוקח. הרי בדיעבד רק הקלנו על "המצור" שעשו עלינו. דחוסות יחד בחדר אחד גדול.

אבל באתי לדבר על מה שקרה בתוך בית הכנסת.
בבית הכנסת של הבנים כאמור, התנהל מאבק גדול, בחורים לא יצאו משם ברצון.
חלק מהמנהיגים והרבנים הגברים יצאו משם כשכבר לא היה להם תפקיד ונכנסו אל תוך בית הכנסת של הבנות.

יצאתי משם בתחושה קשה מאוד.
יומיים שלמים קראו לנו הרבנים לצעוק ולהתפלל וברגע אחד הכניסו את מפקדי הגירוש ונתנו להם במה - הסבירו לנו שנגמר, קרעו קריעה בבגד וברכו ברוך דיין אמת.

לעולם לא אשכח את זעקת הזעם הגדולה שהדהדה מקיר לקיר כשהרב אבינר צועק בקול מלא פאתוס את ברוך דיין אמת.
כעסנו. נורא.
וכדי להוסיף חטא על פשע- הזיזו אותנו מארון הקודש, הוציאו את ספרי התורה החוצה ורגע לפני שנעלמו טרחו לאיים עלינו שאם לא נתפנה מרצון יכניסו פנימה חיילים במקום חיילות (שעייפות כבר) ואז מי יודע מה יקרה לנו.
רק זכור לי שברגע זה כבר לא יכולתי לשתוק והתפרצתי בחמת זעם על מי שהיה לידי (אולי מוטי יוגב- עמך הסליחה) דרשתי שמגיע לנו להתנגד בדרכנו שלנו למהלך. שפסיכולוגית אני לא אוכל לחיות עם עצמי בשלום אם אצא בכוחות עצמי מהגוש. דרשתי שלא יאיימו עלינו עם "חיילים גברים אלימים". זה לא הוגן.
בסופו של דבר נכנסו חיילות. רבות מן הנערות התחבקו איתן ויצאו. איני יודעת איך הן מרגישות היום- אשמח לשמוע.
אני נשארתי אחרונה, צמודה לארון הקודש.
כשהגיעו החיילות הודעתי להן בעצב שקט - שאני יודעת שנגמר, שהכל ריק. שנשארתי לבד. אך ללכת בעצמי - לא אלך.
וכך נשאו אותי החוצה ארבע חיילות בעוד אני עושה את הקריעה שלי (שלא כמו נערות רבות לא הצטרפתי לקריעה של הרב אבינר).

הזיכרונות מבית הכנסת קשים לי.
כן הייתה שם תפילה שכמוה לא נשמעה אף פעם.
אך היה שם גם שבר גדול.

הרגשתי מנוצלת.
הרגשתי כועסת.
ונבגדת.

לא היה לנו קול משלנו.
רצוננו לא הושמע.
נסחטנו רגשית על ידי קבוצת רבנים שהובילה אותנו שוב ושוב לאקסטזת שירי תפילה.

הייתה שם פטרונות גדולה מאוד.
וכל מי שניסתה לדבר הוסתה - מפני כבוד הרבנים כמובן.
לאן נעלמו כל הנשים? ראשות המדרשות, תלמידות החכמים, המחנכות?

עמדו קבוצה של גברים כנטע זר - הכתיבו לנו איך להרגיש ומה לעשות.
וקולנו לא נשמע.
באותו יום בגוש קטיף נגמרה אצלי האמונה העיוורת ברבנים (וטוב שכך).

בימים אלו, בהם מציפות את המגזר המחשבות מחדש על מקומם של רבנים ומנהיגים כריזמטיים גבריים הסוחפים אחריהן עדר בנות - אשמח אם נוכל גם לעצור ולהביט בעיניים חדשות על המאורע הזה.

רבות עוד ידובר במאורעות אותו קיץ. עוד לא התחלנו באמת לגעת ולעבד ולהבין.

אבל אני לא מסוגלת יותר לראות את הסרטון שרץ כל שנה, לקרוא את התיאורים ולא להשמיע גם את הקול הזה.
הקול שלא נשמע.

ורק אזכיר בכל זאת לטובה את הרבנית יהודית שילת - שכבר אז באה ואמרה ודרשה מהרבנים לפנות גם מקום לדמויות נשיות שידברו.

צום קל.
ובבניין הארץ ננוחם.

עד כאן העדות המטלטלת של חגית, ומכאן ואילך מחשבות ומסקנות שלי.

שלא נדע, באמת שלא נדע עוד גירוש. אבל הלקח, לדעתי, חייב להילמד. כי מספיק עובר עלינו כנשים גם בלי מאורעות דוגמת קיץ 2005. לפעמים אנו נתונות במשבר אישי לפעמים במשבר פוליטי ולפעמים במשבר אמוני ולפעמים הכל מתערבב לכדי צונאמי אחד גדול שמאיים להטביע. ובמצבים "מפורקים" כאלה הסמכות הגברית לא מתאימה. לא לאישה הפרטית ולא לקבוצה של נשים, נערות, בנות.

אם גברים בלבד ממונים על הפסיקה לקהל נשי ועל הנהגתו - בהכרח נוצרת מציאות חולה. יש שמתיימרים לשלוט ברגשותיהן של אלפי בנות. יש שפולשים לפרטיותן של נשים במעגל החיים "כדי לוודא שעשו הכל נכון ולא סיכנו את בן הזוג בכרת" (ולכך צריך להקדיש דיבור נפרד), ויש שלוקחים את האמון של בת חסותם הרבה מעבר אל גבולות המוסר האנושי ולא רק של זה התורני.

החריגים לא מעידים חלילה על הכלל. אבל בהחלט מעידים על ריקבון השיטה.

כי אם לעומדת מול פשע מוסרי, או (כמו במקרה של הנערות בנווה דקלים) "רק" מול ניצול ציני, חסר אחראיות ומתוכנן של רגשות - קשה להתנגד לגבר העומד מולה וקול ההיגיון הבריא שלה מושתק - סימן שמשהו כאן עובד לא נכון, ושמישהו כאן (הרבה מישהו) צריך ללכת הביתה לחשוב.

זה מתחיל בחינוך הבנות. מגיל צעיר חונכנו להיות כנועות. להקשיב ולקבל ללא עוררין. שידרו לנו: אל תעזנה לבקר, אל תעזנה להסתייג, או לנהוג כראות עיניכן, חלילה. אתן עלולות להיכשל ולהכשיל, לכן אתן זקוקות לאישור "מגבוה": תמיד ועל הכל. כך מחנך המיינסטרים הדתי, המונחה ברובו המוחלט - איך לא - על ידי רבנים. גברים.

כך נוצר לו מעגל שליטה גברית ללא שום ביקורת - פנימית או חיצונית.

האשמה היא לא בנו - איננו אשמות בחינוך שקיבלנו ובתוצאותיו העגומות.

אבל האחראיות לשינוי המצב היא עלינו. הגיע הזמן לשאול את עצמנו למי אנחנו נותנות כח ולמי לא. למי אנחנו מאפשרות להיות מעורבים בחיינו ולמי לא. למי אנחנו מקשיבות ולמי לא. איך אנחנו מקבלות הכרעות - כי כך חינכו אותנו או כי אנחנו נשים בוגרות הלוקחות אחראיות (כן, גם אחראיות דתית!) על חיינו. על מעגל החיים של עצמנו, על המשברים האישיים, וכן - גם על אופן ההתנהלות שלנו במשברים דוגמת אותו אוגוסט נורא.

בהקשר הזה, הפוליטי, עוד לא הומצא "מאבק נשי". כולנו בסופו של דבר הולכות אל המוכר לנו - התנגדות פסיבית, מחאה בצורה זו או אחרת. גם נשים שלא מקבלות מרות של שום הנהגה נלחמות "בכלים של גברים" ומארגנות הפגנות, או "בכלים שגברים הנחו אותנו שנכונים לנשים" ומארגנות הפרשת חלה או תפילה. איני מזלזלת חלילה וחס לא בזה ולא בזה לא כערך ולא כדרך פעולה כל עוד הכל נעשה מתוך בחירה ולא מתוך נהייה אחרי מנהיג כריזמטי שייעלם ברגע כיבוי המצלמות.

אני כן סקרנית לגלות אלו עוד דרכי התמודדות עם משברים אישיים ולאומיים יכולות להתגלות אם נעשה סיעור מוחות נשי, ואלו כלים יתווספו ל"ארגז" שלנו כתוצאה מסיעור מוחות כזה.

יש לנו מספיק דמויות תורניות בעלות שיעור קומה וגם ידע - שהן נשים. לא זה המקום לנקוב בשמות, אבל באמת יש מספיק. יש לנו, כנשים, אל מי לפנות בלי שיקחו עלינו חסות, בלי שיחטטו בעניינינו הפרטיים מחשש לאיזו טעות בדיונית ובלי שיגנו עלינו שלא לצורך מתוך חוסר הבנת צרכינו וכוחותינו.

יש לנו מספיק מורות הלכה שיכולות להביט אלינו בגובה העיניים, כ"חברות בוגרות", ולא כפטרון ולהציע ולהמליץ מבלי לכפות את דעתן. יש לנו מספיק נשים חכמות שקולות אחראיות וחזקות שיכולות ליטול את המושכות בשעת משבר לאומי, לכוון מבלי לאלץ, לנווט מבלי לשלול חופש בחירה, להוביל מבלי לשלהב, לתת מקום למה שנולד מעצמו - אם זה בכי, אם זו תפילה אם זו צרחת זעם, ואם זו שתיקה - ובמקביל להציע כוון פעולה והתמודדות.

ולתת חיבוק - נפשי, רוחני וגם פיזי.

ואנחנו זקוקות לחיבוק של אחות גדולה במצבים הללו, ולא ל"אח גדול" מפקח ומודד ומבקר.

בנו תלוי האם ועד כמה חזק וצלול יישמע קולן של המנהיגות הללו.

בואו וניתן להן קול - ובתמורה נקבל את הקול שלנו חזרה.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

שוק מחנה יהודה צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

מידע על חולי קורונה יועבר לרשויות המקומיות

קרא עוד