תקופה קשה עוברת על כוחותינו. קשה מאד. אני לא במצב של להתייחס לעוברית שגדלה בתוכי, או ליהנות מההיריון וחוששת מאד מהבאות. איך אסתדר כשהיא תיוולד? איזו אמא אני אהיה? איך אסתדר מבחינה כלכלית? המון חששות. ובנוסף ייסורי מצפון קשים- איך הבאתי אותה לעולם כזה של הורים פרודים? עדיף היה לה להיוולד למשפחה נורמלית..
במשך מס' חודשים, לפני ואחרי הלידה אני במצב של דיכאון. ממש. עם תרופות והכל, לא רואה מוצא. שוקעת לבורות עמוקים ולא מאמינה שיש מישהו בעולם הזה שיכול לעזור לי. ההורים שלי לוקחים אותי למטפלים שונים ואני לא משתפת איתם פעולה. כל הזמן אומרת שאני לא רוצה לחיות ושעדיף לילדה לגדול במשפחה מאמצת. בקיצור, שחור.
יום הלידה מגיע כחודש לפני התאריך. כנראה גם העוברית מרגישה שהמשא כבד עלי. אמנם ללא בעל לידי, אבל נמצאים איתי אבא ואמא, אחותי וחברה טובה, ממש פמליה מכובדת וגדולה.. ה' בחסדיו מרחם עלי והלידה קלה וטובה, בשעה טובה תינוקת מתוקה יוצאת לעולם, וזהו. יוצאים לדרך.
הימים הראשונים, כמו לכל יולדת, מאד מבולבלים. צריכה להתרגל למציאות חדשה ולא מוכרת. אני לומדת לאט לאט איך מטפלים בתינוקת, המשפחה מסביב עוזרת בכל מה שצריך ובנוסף, כ- 3 שבועות לאחר הלידה אני מתחילה ללכת לטיפול אצל עובדת סוציאלית קלינית. אני מגיעה אליה עם ביטחון עצמי מתחת לאפס ובתהליך ממושך, היא עוזרת לי להשיב לעצמי את ההערכה העצמית שלי, להאמין ביכולת ההורית שלי, נותנת לי תקווה שיש בי כוחות להרים את הראש ולהמשיך, ועד היום אני מכירה לה תודה על כך. זו פעם ראשונה שלי שאני פונה לעזרה מסוג זה וזה לא פשוט לי אבל אני מבינה שאין לי ברירה. האמת שהיה בי משהו גאוותן כזה שחושב שהוא יודע הכל וכמדריכה בבני עקיבא או בשירות הלאומי, כשהייתי חלק מצוות, תמיד חשבתי שאני יודעת הכי טוב.. הסיפור הזה הוריד אותי מאד יפה לקרקע וגרם לי להבין (בין שאר הדברים שלמדתי ויש הרבה) שאני לא יודעת הכל ושתמיד אפשר ללמוד מאחרים.. אולי כאן המקום להוסיף עוד תובנה שקיבלתי מהתקופה ההיא. המקום שלי- הקטן והאמתי מול בורא עולם. שבאמת באמת, השליטה לא בידיי. יש מישהו שאוהב אותי מאד (וגם הרגשתי את זה כל הזמן, שהוא פשוט שומר עלי ודואג לי) ושהחיים שלי נתונים בידיו. וזה טוב, כי הוא טוב. עם כל הכאב העצום שחוויתי, התקרבתי אליו יותר. כל הזמן פניתי אליו, ביקשתי הכוונה, הודיתי על הטוב ולשמחתי התחזקתי משם ולא ההפך.
כחודשיים אחרי הלידה אני אומרת להורים שלי, "אני חייבת לעבוד, אני צריכה לפרנס את הילדה ואותי" (למרות שאף אחד לא דוחק בי). כנראה שמשהו באינסטינקטים הבריאים שלי אומר לי לקחת אחריות. כמה ימים אחרי ההצהרה שלי, מתקשרת מנהלת מפעל, שהיא חברה של ההורים שלי ואומרת לאבא שלי: "חלמתי שצעקת "הצילו, הצילו"! מה קרה? קרה משהו?" והוא מספר לה על המצב שלי. האישה הצדיקה הזו, מחליטה לעזור לי, והיא מגיעה אלינו כדי לשכנע אותי לבוא לעבוד אצלם. היכולות המנטליות שלי באותו הזמן, הן כמו יכולות מנטליות של ילד בן 10 אולי ואני מסרבת. איכשהו היא מצליחה לשכנע אותי לתת צ'אנס ושולחת בכל בוקר מונית להביא אותי לעבודה ולהחזיר אותי. היא מצוותת אותי למשרד הרכש, לבנות מתוקות שמתייחסות אלי בצורה מקסימה ובהתחלה אני מתביישת מאד. אני, שתמיד הייתי נותנת ומשפיעה, נמצאת במצב כזה נתמך ונזקק.. ושוב למידה של להוריד ת'ראש ולקבל בענווה את המציאות. אני זוכרת את עצמי מסתובבת שם בהתחלה עם עיניים כבושות בקרקע, לא רוצה שאף אחד יראה אותי, מתביישת בקיום שלי.
לאט לאט, בשילוב של הטיפול, החיוכים שהתינוקת המתוקה שולחת אלי, התמיכה של המשפחה, של החברות היקרות שלי שהגיעו לבקר ועודדו אותי, המושב שתמך וסייע בכל מה שיכל ושגרת העבודה, אני מתחילה לעמוד על הרגליים. לקבל צבע בפנים החיוורות. אני מתקדמת במקום העבודה ומרגישה יותר טוב. מסתבר שלאדם יש כוחות פנימיים כ"כ חזקים שאפילו הוא בעצמו לא יודע עליהם ופתאום הם פורצים פנימה מתוכו והוא מצליח להגיע למקומות שהוא לא חלם שיגיע אליהם.. אם היו מספרים לי אז על מי שאני ומה שאני כיום, הייתי מתפוצצת מצחוק ולא מאמינה. אני זוכרת שמישהי שהתייעצתי איתה בתקופה הקשה אמרה לי "איך תעזרי לאנשים אם את לא יודעת מה זה כאב"? באותו רגע שהיא אמרה לי את זה, כעסתי. מה אכפת לי אם אני יכולה לעזור לאנשים או לא?? לי כואב כרגע ואני רוצה למות, ממש ככה! רק אחרי כמה שנים, הפנמתי את האמירה הזו והבנתי שהיה בה אמת. אולי היא לא היתה אמורה להגיד לי את זה באותה סיטואציה.. אבל כיום, כשאני עובדת מול נשים, הורים וזוגות אני מצליחה להתחבר לכאב שלהם ולקושי שלהם ממקום אותנטי וללא שיפוטיות ולהביא את התקווה ממש מניסיון חיי.
במשך כל הזמן הזה אביה של בתי מגיע להיות איתה ולאורך כל הדרך הקשר איתה מאד חשוב לו. לא פשוט לי לראות אותו כל הזמן, אבל אני מכניסה לעצמי טוב טוב לראש שלא משנה מה, הוא אבא שלה והקשר ביניהם חשוב בדיוק כמו שהקשר שלי איתה חשוב.
יום אחד, כשאני מחפשת תוכן בנושא "ביכורים" (בהקשר לחג השבועות) אני נתקלת ב'ביכורים' באתר 'כיפה'.
ולמה אני מספרת את זה? המשך בטור הבא..
סיגל אברהם- "ביחד משנים מציאות". מנחת קבוצות ומלווה תהליכי צמיחה אישיים וזוגיים.
לשאלות ותגובות: sigalevi@gmail.com / 0586518290