אוטוטו פסח. חג החירות.
אבל לנו, יש נטייה להרגיש עבדים בגלל כל הניקיונות וקצת שכחנו שמה שחשוב, מעבר לכך שלא יהיה חמץ פיזי, זה לבער את החמץ מהלב.
אני רוצה לשתף אתכם בביעור חמץ אישי שלי, ממש חם מהתנור. לפני כחודש נרשמתי לקורס וירטואלי מצוין של ניהול זמן (של איילת כלפה, ממליצה בחום) ואחד הדברים שהודרכנו לעשות היה ניקוי מיילים. אני לא יודעת כמה אתם מאורגנים ומוחקים וממיינים, אבל אצלי היו 350 מיילים שלא נקראו ויותר מ- 9000 מיילים בדואר הנכנס (!!). רובם כמובן היו ישנים, לא חיוניים ומעלים אבק וירטואלי...
האמת שזה היה מעניין. נתקלתי בנוסטלגיות נעימות, תמונות, חומרים מקצועיים שיכולים לשמש אותי ועוד. התעסקתי בזה במשך כמה ימים וזה ממש עשה לי טוב בלב (ובמחשב).
אחד האנשים שאיתו יש לי לא מעט התכתבויות, זה הגרוש שלי. כי כשיש ילדים משותפים, נרצה או לא נרצה, אין פרידה מוחלטת, זה לכל החיים. בתקופות מסוימות, לשנינו היה קל יותר להתכתב מאשר לדבר וכך נשאר התיעוד.
הקדשתי זמן לקריאת כמה התכתבויות שהיו בינינו בשנים האחרונות. חלק מהן זכרתי, חלק כבר לא, ופתאום עלו לי כל מיני רגשות ומחשבות שלא ציפיתי להם. קראתי כמה מיילים בהם הלב שלנו היה פתוח אחד לשנייה, ושנינו היינו באמת אחלה- למשל ידענו לומר במילים שאנחנו מעריכים את ההורות של השני/ה ושלחנו תמונות של הילדה כדי שלשני/ה יהיה, ויחד עם זאת, נתקלתי במיילים שהיה לי קשה לקרוא. עלה בי צער עמוק על איך שהגבתי כשהוא היה מנסה לדבר איתי על נושאים שחשובים לו, כמו חינוך הילדה המשותפת. הייתי סוגרת את האפשרות, או עונה בתקיפות ממקום שבטוח בצדקתו, למשל- היא אובחנה כמחוננת והיתה אפשרות לשלוח אותה פעם בשבוע למרכז מחוננים והוא חשב שזה דוקא לא חיוני לה ובגלל שלי היה ברור שכן, עמדתי על זה מבלי להקשיב לרציונל שלו ואולי היה בו צדק? לא הייתי פתוחה בכלל לשמוע. במיילים אחרים ראיתי כמה קוצים שלפתי מולו ולפעמים הייתי ממש לא נחמדה, דבר שלא מתאים לי בכלל..
אני חושבת שאני גרושה טובה, באמת, אבל כבנאדם שעבודת המידות חשובה לו, אני לא יכולה לשקר לעצמי. אם חשבתי עליו רעות בדבר מסוים, אני צריכה לבחון אם גם אני נהגתי ככה. אני מאמינה שכשאנחנו רואים פגם במישהו אחר, יש בנו מהפגם הזה במידה זו או אחרת. (מבוסס על "כל הפוסל במומו פוסל" ועוד מקורות).
אחד הדברים הכי מרכזיים וחשובים שלמדתי בלימודי הנחיית זוגות, הוא לראות את האחר כסובייקט, ולא כאובייקט. מה שהתחדד לי לאחרונה היה שאני מנסה ליישם את העיקרון הזה עם כל האנשים סביבי, חוץ מעם הגרוש שלי (זה מובן, אבל בכ"ז).
החלטתי לכתוב לו מייל. כתבתי לו ששנינו פעלנו ממקום הישרדותי לאורך השנים וביקשתי סליחה על הפעמים שפגעתי בו בדיבור או במעשה. האם הדרך תהיה מעתה סוגה בשושנים? לא יודעת. אבל הרגשתי צורך לכתוב לו את זה.
קשה יותר להיות בקשר חיובי כשאורח החיים שלנו הוא שונה מאד, ואנחנו מסתכלים בצורה שונה על הדברים, ושלא כמו בקשר נישואין, אין שם את האהבה שמחזיקה את הבסיס להתמודדות הזו. (ואפילו להפך.. משקעים) אך אני מאמינה שהתפקיד ההורי שלנו הוא להתעלות מעל כל המחלוקות שבינינו כדי שלילדים שלנו יהיה טוב וכן לנסות לראות את האחר ולהבין אותו, אפילו אם זה האדם שבחרנו להיפרד ממנו.
נראה לי שהקב"ה זימן לי את קריאת המיילים ובקשת הסליחה ממש לפני פסח, כדי להוריד מהלב את החמץ המיותר הזה שיש לי שם.
מאחלת לכולנו לבער את החמץ הפנימי, ולצאת לחירות אמיתית. חג שמח!
סיגל אברהם- "ביחד משנים מציאות". מנחת קבוצות ומלווה תהליכי צמיחה אישיים וזוגיים.
לשאלות ותגובות: sigalevi@gmail.com / 0586518290