אם הרעיון הציוני-דתי מת, הרי שהציונים-הדתיים הם שהרגו אותו

הציונות הדתית שניהלה קרבות זהותיים וערכיים עם הציונות החילונית מחד ועם החרדיות הא-ציונית מאידך, מגדירה את עצמה מחדש מול הקבוצות שעונות תשובות חדשות לשאלות הישנות

הרב ד"ר אביעד יחיאל הולנדר 15/02/21 09:31 ג באדר התשפא

אם הרעיון הציוני-דתי מת, הרי שהציונים-הדתיים הם שהרגו אותו
המופע האחרון של המפלגה הדתית לאומית, צילום: Ben Dori/Flash90

כבר יותר משבוע אני שומע הספדים על מפלגת "הבית היהודי", המפלגה הדתית לאומית. יש התולים את חולשתה הפוליטית בכך שהאידיאל הציוני-דתי של השתלבות בחברה הישראלית הוגשם, ולכן בני הציונות הדתית אינם מעוניינים במפלגה עצמאית. אחרים סבורים שההיפך הוא הנכון; בני הציונות הדתית זנחו את האידיאלים של הציונות-הדתית, והחברה הדתית לאומית הלכה ונפרמה עד שלמפלגה שלה לא נותרו תומכים.
אני זוכר משנות ילדותי את סיסמת המפד"ל: "בלי אבל, בוא הביתה למפד"ל". המפלגה-הדתית-לאומית היתה הבית האידיאולוגי, האמוני והחברתי. עברו כמה שנים, והסיסמה השתנתה: "המפד"ל לימינך". מבית היא הפכה למקום, מרוחק, שלא מזמין פנימה אלא ממוקם מימין, בשאלות מדיניות וחברתיות, ומשדר לבניו שאם הם לא רצים ימינה, הם חיים ב'מימד' אחר של המציאות, ומקומם במפלגות אחרות.
אולם, האמנם האידיאל מת? קשה לי שלא להיזכר באימרה המיוחסת לניטשה: "אלוהים מת". ניטשה דייק בדבריו, הרעיון לא מת מעצמו, וכך הוא כתב: "אנחנו הרגנו אותו - אתם ואני! כולנו רוצחיו!... אלוהים מת! אלוהים יישאר מת! ואנחנו הרגנו אותו!". בפרפראזה לדבריו, אם הרעיון הציוני-דתי מת, הרי שהציונים-הדתיים הם שהרגו אותו.
אני איני מזדהה עם ניטשה. אלוהים לא מת. הוא שינה פניו, וליתר דיוק, האופן בו האנשים מסתכלים עליו, הדרך בה חווים אותו, הקשר שלהם איתו, שינו את פניהם. שינוי כה משמעותי, עד שאלוהים המוכר מת. באותו מובן שכשילד הופך לנער היה שהיה איננו עוד, הוא מת; וכשהנער הופך לגבר, הנער איננו, והוא מת בשנית. במסורת היהודית אדם שקם בבוקר מודה על חזרתו לחיים. בלילה, הנשמה נפרדת מהגוף, ובבוקר, כשהיא שבה הוא מברך "המחזיר נשמות לפגרים מתים". אין יום דומה לחברו. בכל יום אנו מתים וקמים לתחייה. בכל תקופה וזמן הקשר עם אלוקים משתנה, ואופי הדתיות נראה אחרת.
בתקופת מלחמת הדעות נלחמה הציונות הדתית על מקומה. היא ידעה לנסח אידיאולוגיה גדולה, ולהשקיע כוחות אינסופיים בהגשמתה. כיום, הלעומתיות האידיאולוגית התחלפה בהשתלבות ממשית. בישיבות נלמדת תורה המחוברת לרגש ולתרבות הישראלית העכשווית; ההגשמה שהיתה בעבודה בשדות החקלאות, מתבטאת היום בפיתוח במגוון שדות התעסוקה שמפתחים את האדם והטכנולוגיה; את סוגיית "יחסים בין המינים" החליפה סוגיית "יחסים תוך-מגדריים". התורה והעבודה השתנו, ולצידן השתנתה הדרך ארץ שקדמה לתורה. הציונות הדתית שניהלה קרבות זהותיים וערכיים עם הציונות החילונית מחד ועם החרדיות הא-ציונית מאידך, מגדירה את עצמה מחדש מול הקבוצות שעונות תשובות חדשות לשאלות הישנות.
לנו, שגדלנו על ברכי הרעיון הציוני-דתי והלכנו לאורו אין צורך להתאבל על אובדנו ולהסתפק בנוסטלגיה. הרעיון לפיו "החדש אינו אסור מן התורה" שריר וקיים, ויש תוקף לתפיסה לפיה התורה היא "תורת חיים" עם זיקה לחידושי העבודה, התרבות והערכים. אכן, משפחות וקהילות שונות מממשות את הזיקה בין התורה והחיים באופן שונה. זה לא חיסרון, אלא יתרון. אלה שבעים פנים שונות של רעיון חי וקיים. 
מאז ילדותי חלפו שנים. לא רק התורה שינתה את פניה. גם הציונות השתנתה, וערכי הלאום והדמוקרטיה התחדשו. למרות כל השינויים, כשאיחשף לקמפיינים לקראת הבחירות החדשות, שכל כך שונים מתשדירי הבחירות בימי ילדותי, אשאל את עצמי על איזו רשימה ואילו מועמדים אני סומך שיחברו את ציונות והדמוקרטיה עם הדת והמסורת.

הכותב חבר בארגון 'בית הלל – הנהגה רבנית קשובה' וחבר סגל אורח במכון מנדל למנהיגות.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר