ישיבת ההסדר הוותיקה במעלה אדומים טובלת בשפע של צמחיה רעננה, שכה מנוגדת לנוף המדברי החום־צהבהב שלמרגלותיה. ההמולה שבחוץ מתחלפת ברעש הלימוד שעולה מפתח בית המדרש. אני צופה ומאזין בדממה לרעש המתוק מהיכל הישיבה, שמזכירה לי שמורת טבע ייחודית בלב המדבר, ולא רק בגלל הנוף הגיאוגרפי, אלא בעיקר בגלל שני ראשי הישיבה. למרות החזות החיצונית השונה בתכלית, הם מזכירים בהליכות חייהם ובהתמדתם את גדולי הזרם הליטאי. לראות את הרב סבתו מזיע, כפשוטו, כשהוא מתייגע על סוגיה מוקשית - זהו מחזה מוכר. כך גם הרב שילת נכנס לכולל של ישיבת 'חברון' הליטאית כשהיה בן ארבע עשרה בלבד.
לפני כמעט ארבעים שנה היו הרבנים שילת וסבתו ממייסדי הישיבה, ובשנתיים האחרונות הם עומדים בראשה במשותף. מחוץ לכתלי בית המדרש מוכר כל אחד מהם כאישיות ייחודית: הרב יצחק שילת (70), כמחברם של ספרי הלכה ועיון רבים ואחד מגדולי חוקרי הרמב"ם. הרב חיים הכהן סבתו (65) מוכר בציבור יותר כסופר מפורסם של הספרים רבי המכר פרי עטו ("תיאום כוונות", "כעפעפי שחר" ועוד) לצד ספרי הגות תורנית.
לרגל חג מתן התורה ישבנו איתם לשיחה במגרש הביתי האמיתי שלהם, בבית המדרש.
הם סוגרים את הגמרא שלפניהם ופוסעים לפני בדממה, בדרך לספריית הישיבה שבקומה התחתונה. "אנחנו לא מרבים להתראיין", מחייך הרב שילת. "אשתי אמרה לי שכבר התראיינתי יותר מדי", מצטדק מנגד הרב סבתו.
איך ידעתם?
שניהם קבעו את מושבם בבית המדרש בגיל צעיר, וכשאני שואל אותם כשאלה פותחת מתי החליטו על כך, הרב סבתו ממתין שהרב שילת המבוגר ממנו יפתח בדברים. "כהן בראש", אומר בחיוך רך הרב שילת ומחווה בידו. הרוגע והכבוד ההדדי בין השניים ניכרים מאוד לאורך כל השיחה.
"אצלנו לימוד תורה זו מסורת משפחתית ארוכה ומושרשת מאוד", פותח הרב סבתו. "סב סבי, חכם אהרן שוויכה, היה רב ראשי של ארם צובה שהיתה עיר של גאונים, בנו רבי רפאל ידע בגיל שמונה עשרה את כל התלמוד בעל פה, וסבא שלי, חכם אהרן שוויכה, היה ראש ישיבה במצרים ותלמיד חכם עצום. אבא שלי היה בעל בית שעובד לפרנסתו, אך היה לומד בכל יום, ובכל שבת היה הולך לבית הכנסת ולומד תורה מסעודת הצהריים ועד צאת השבת. מאז שאני זוכר את עצמי כילד בבית־ספר יסודי, הייתי אוהב לשבת בבית הכנסת וללמוד גמרא להנאתי. הדחיפה לעולמה של תורה היתה ברורה ומובנת מאליה והיה לי ברור שלשם אני ממשיך".
אצל הרב שילת תמונת הפתיחה נראתה שונה למדי. "אני אמנם בן למשפחה של גדולי תורה וחסידות בדורות הקודמים, אבל למדתי בבית־ספר ממלכתי־דתי שבו לימוד תורה לא היה הדבר המרכזי. בלי לזלזל בתשתית החשובה שקיבלנו בבית הספר, היה חסרון של עיסוק עיקרי והתמסרות לתורה וליראת שמים. באיזשהו שלב לקראת בר המצווה, הרגשתי שכל הדתיות שלי היא משהו שטחי, ושאם לא אעמיק את הקשר שלי לתורה באופן שיקשר אותי לקדוש ברוך הוא באופן אמיתי, כל החינוך יכול להתמסמס, כפי שקרה להרבה חברים מהכיתה שלי שאחרי סיום התיכון 'הורידו את הכיפה'. קיבלתי החלטה פנימית שאני צריך לעזוב את התיכון ולעבור לישיבה. כשהייתי בן ארבע עשרה עזבתי את התיכון. אבי סידר לי חברותא בכולל של ישיבת 'חברון' בירושלים ולאחר מכן עברתי ל'מרכז הרב'".
החברותא שהוצמדה לנער הצעיר היה הרב משה חיים שלנגר, לימים משגיח בישיבת 'פורת יוסף', שהטביע את חותמו ברב שילת. הרב סבתו מונה בחיבה את רבותיו בישיבת 'נתיב מאיר' שנטעו בו את היסודות ללימוד, לפני שעבר לישיבת הכותל בה למד שנים ארוכות, אצל הרב אביגדור נבנצל, הרב ישעיהו הדרי ועוד.
"אחרי מספר שנים בישיבת מרכז הרב, התחלתי להרגיש התקשרות רוחנית לבית המדרש של הרב קוק, דרך תלמידיו הגדולים. בראש ובראשונה הרצי"ה, והרב דוד הכהן, 'הנזיר' שהשפיע עלי מאוד", מספר הרב שילת. עשרים שנה לאחר מכן, כשכבר היה ר"מ בישיבת ההסדר מעלה אדומים, שמע הרב שילת על הרב גדליה נדל מבני ברק, מתלמידי החזון איש שהקפיד להתפרנס מיגיע כפיו, והיווה דמות חריגה בנוף 'הגדולים' הבני ברקי. "ר' גדליה תמיד חתר להגיע לטעם המקורי של הגיון התורה באמצעות השכל ולהסביר את החיבור השכלי בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה באמצעות י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, שזה היסוד של פסיקת ההלכה. זה לא מה שעושים בישיבות בדרך כלל, זה פתח לי פתח לדרכים חדשות ובסיסיות בלימוד הגמרא. הוא היה מקנאי בני ברק, אבל רחב, מכיל ופתוח. מבחינה רוחנית מצאתי איתו שפה משותפת, למרות ההבדלים הגדולים בהשקפות".
האיכות בדרך
יש איזו תחושה שגדולי התורה שאנחנו מזכירים בהשתאות ובגעגוע הם עניין של דורות עברו. מה קורה בימינו, איך מצמיחים גדולי תורה?
"אני לא מכיר מתכון כזה. מי שהוא לא גדול בעצמו לא יכול לתת מתכון", מחייך הרב סבתו, "אבל אני לא חושב שזה התפקיד שלנו. אנחנו צריכים לגדל תשתית ולהצמיח תלמידי חכמים ישרים, הגיוניים, מתמידים וחרוצים שליבם ער לבעיות השעה, העם והמדינה, ולמרות זאת הם נאמנים בלי סייג למסורת של תורה מן השמים ולתורת אבות. זו לא משימה קלה לתת להם ידע בכל חלקי התורה, להעניק להם כלים למדניים להתמודד עם כל סוגיה, לצד בסיס של יושר, אמת ורגש רוחני חם. זו משימה גדולה וקשה. אני לא מסכים עם ההנחה שלך, למרות שגם הרב ליכטנשטיין אמר לי אותה; עלי נאמנים דברי חכמים שהקדוש ברוך הוא ראה שהצדיקים מועטים, ושתלם בכל דור. כשהקדוש ברוך הוא יראה צורך, הוא ישתול בקרבנו גדולי תורה וצדיקים. אין לי ספק שישנם כאלה ושעוד יצמחו כאלו. תלמיד חכם הוא כזה ש'שואלים אותו בכל מקום והוא עונה'".
"ההנחה שאין בזמננו גדולי תורה, ובפרט בציונות הדתית, היא פשוט לא נכונה מבחינה עובדתית", קובע הרב שילת. "התדמית שאין אצלנו גדולים, נוצרה בגלל שאנשים התחנכו לענווה ולצניעות ולא עושים רוח. היום אנחנו מבוגרים ויכולים לראות מה שקורה בעולם התורה: יש בישיבות הציוניות תלמידי חכמים שגדולים בידיעת ש"ס ופוסקים, שלא נופלים ברמתם מגדולי הדור הקודם. יש לנו בוגר מהישיבה שבקי בתלמוד, ראשונים ואחרונים, כאילו היה מחשב. יש כאלו גם בישיבת בית אל, תורת החיים ועוד ישיבות", הוא מונה, בלי להזכיר שמות. "יש יחידים שהם גדולי תורה ממש, ויש עוד מסות של תלמידי חכמים רציניים שמתוכם גם יוכרו כגדולי הדור. יש כיום הרבה מאוד ישיבות שלומדים בהם אלפי תלמידים. אין ספק שהכמות גם תעשה איכות".
אולי נובעת התחושה הזו מכך שבציבור החרדי מייקרים מאוד את לומדי התורה, ואצלנו פחות?
"בציבור החרדי יש רק תחום אחד של הצטיינות", פותח הרב שילת, "וזה בלימוד התורה. אצלנו יש יוקרה גם באפיקים אחרים שכמעט לא קיימים בציבור החרדי. אנשים יוצאים אחרי הישיבה למקצועות שונים, מגיעים לאקדמיה, והופכים לכלכלנים, מדענים ורופאים בעלי מעמד חברתי גבוה. יש התפזרות של היוקרה בחברה הדתית לאומית, ולצערנו, לפעמים הרבנים לא מהווים מגדלור שבאמת כולם מעריכים אותם, והתורה היא לא במרכז. לצערנו היו גם תופעות לא כל כך חיוביות בתחום של הרבנות, שגרמו לחוסר כבוד של הציבור. אבל זה לא סותם את הגולל, צריך שיקומו אנשים בעלי שאר רוח מיוחד שיעוררו את הכבוד הזה".
הרב סבתו מדגיש בדבריו נקודה שונה. "אני לא יודע על ציבורים אחרים, אבל אני לא חש שאצלנו רוחשים פחות כבוד והערכה לתלמידי החכמים. בעולם הרוח הדברים הם ניידים ולא עומדים במקום. אי אפשר למדוד את זה כל רגע בברומטר. מה שמציק לי יותר זה הזמן שמוקדש ללימוד תורה, וזה דבר שבהחלט משפיע על כבוד התורה ומעמדה. הבעיה, לפי דעתי, של מה שקראת 'ייקור התורה', קיימת בתיכונים, במספר השעות שמוקדשות ללימוד תורה, מול ההיסטריה המסוימת שנוצרה סביב מקצועות ההייטק, המתמטיקה והפיזיקה. הם מקצועות חשובים אבל זה לא אמור לסתור את שעות לימוד התורה. יש לנו ילדים שמסיימים ללמוד באחת בצהריים, ויש להם המון זמן עד הערב, זמן לפיזיקה וזמן לתורה. לא צריך להילחם בפיזיקה אלא בבטלה, יש עשרות שעות שיוצאות לבטלה, לא למדע, לא לחכמה ולא לתורה".
"אי אפשר להיות תלמיד חכם וגם לא בעל בית רק בשעתיים־שלוש של לימוד תורה בשבוע. בקהילה שלנו במצרים למדו בכל שבת מהשעה שתיים בצהרים ועד צאת השבת. כשעלינו לארץ לא ראינו את זה, והופתענו מאוד", מוסיף הרב סבתו. "עכשיו יוצאים לחודשיים חופשה, למה לא להקדיש חודש לתורה, למה שיסתובבו חודשיים? אפשר לשלוח את הנערים לחודש בישיבות ושילמדו תורה. צריך להקים תלמודי תורה אחר הצהריים וקייטנות תורניות, ולשם כך צריך אנשים בעלי מרץ ויוזמה. הרב נריה היה אדם אחד, שהצליח לחולל מהפכה. צריך להשכיל לקומם מחדש את היוקרה של ההשקעה בתורה. ברוך ה' יש כמה מפעלים כאלה - כמו הדף היומי וכמו מפעל הרמב"ם היומי שיצא גם בדחיפת הישיבה שלנו והדביק עשרות אלפים, לשם אנחנו צריכים לחתור".
כשאנשים יוצאים מהישיבה, האם הקומה התורנית שלהם מתפרקת או דווקא הופכת לחסינה יותר? מניסיון אישי אני יודע כמה קשה ל'בעל בית' לשמור על הקשר עם לימוד התורה אחרי שעוזבים את הישיבה ויוצאים לחיים
"אחד מהדברים שיכולים להשפיע לטובה, זה מה שקרוי בישיבות 'טעם בלימוד'. דרך הלימוד הלמדנית והמעמיקה שהרב סולובייצ'יק הנהיג באמריקה, גרמה שאלפי בוגרים של הישיבה יוניברסיטי שיצאו לאקדמיה המשיכו לקבוע עיתים לתורה מתוך הטעם הזה שהיה להם בישיבה, שנתן להם הנאה רוחנית וחשק לקבוע עיתים לתורה", אומר הרב שילת. "אבל זה לא יכול להיות גורם יחיד. הגורם העיקרי זה יראת שמים והחינוך לעבודת ה'. בלי רצון לעבוד את ה' אדם נשחק ונכנס לתוך ענייני העולם הזה, לעבודה ולפרנסה, והולך ומתרחק מתורה".
"להקנות עבודת ה' זו משימה עיקרית ובסיסית עוד לפני הלימוד, 'הן יראת ה' היא חכמה'. זו העבודה הכי קשה בדור שלנו. הרב סבתו דיבר על בטלה, ובדור שלנו יש את המפלצת הזו של המחשבים", אומר הרב שילת בצחוק כואב ומצביע על הטלפון החכם שלי שמונח על השולחן ומקליט את הריאיון. "עם כל הטוב שיש בה, יש בה הרבה רע, לא רק בתחום של איסור וטומאה שקיים בממדים מדאיגים, אלא גם בייצור מבהיל של בטלה. המחשב סוחף את האדם לבטלה ושוטטות, להסתכל בכל מיני דברים מעניינים ושלא תעבור עליו חצי שעה בלי לדעת מה יש באתר הזה ובאתר ההוא. זה מתכון להתרחקות מיראת שמים ומרצון לעבוד את ה', וזה מפיל חללים ברמות מטורפות. יש לנו כאן מלחמה כבדה שצריכה מחשבה רבה איך מתמודדים איתה, איך להעלות את רמת היראת־שמים, ולרומם את רצון האדם לייסד את חייו על עבודת ה'".
אז איך עושים את זה?
"המגמה החסידית שהתחזקה בזמן האחרון היא בלי ספק מועילה, ונותנת להרבה אנשים פתח רוחני חשוב. מצד שני, התפשטות סגנון כזה של חוויה דתית יכול גם לפגוע בצד הלימודי", מותח הרב שילת ביקורת עדינה. "בסופו של דבר אם ישיבה או מכינה מזניחה כמעט את לימוד הגמרא, ועוסקת בלימוד של מחשבה, חסידות ואפילו קבלה, זה פגם, מצב לא נכון ולא טוב. מאידך, התועלת הרוחנית בזה היא גם קיימת, ולכן ההתלבטות פה היא קשה, איך מחנכים לרגשות דתיים עמוקים בלי להחמיץ את הגדילה בתורה".
האם זה בגלל הטכנולוגיה, או שזו תופעה שפושטת ולובשת צורה בכל דור?
"כבר בספר משלי מסופר על הנער שהולך ברחוב ומתפתה לכל מיני דברים, והוא מתחנן אליו שילמד תורה וחכמה, ומשכנע אותו שלא יפנה את ליבו אל ההבלים", אומר הרב סבתו. "אני חושב שאחד המפתחות הגדולים ליראת שמים, זו דמותם של המחנכים; ויש עוד צד אחד שראו אצל הרב צבי יהודה, שזה החום והיחס האישי מצד המחנכים. הבחורים היום רוצים יותר תשומת לב אישית וקבוצות קטנות, והאמת היא שזה מה שהיה פעם - רב ותלמיד. דווקא בעידן הממוחשב זה דבר שאנחנו כמחנכים יכולים להציע. המחשב לא מספק לאדם אהבה אמיתית, קשר חם וחוויה עמוקה. צריך לפעול במישור יותר אינדיבידואלי וזו משימה מאתגרת".
אם אתם משווים את הדור של היום לדור של לפני ארבעים שנה, אתם רואים שבני הנוער שמגיעים לישיבה שייכים היום ללימוד מוחלט כל היממה או שזה כבר מאחורינו?
"אני מלמד בישיבה קרוב לארבעים שנה, ועד לפני שנתיים לא יכולתי להגיד לך שהבחנתי בהבדל קריטי ומשמעותי", מרגיע הרב סבתו. "הבחורים טובים, אינטליגנטיים וחכמים, אוהבים ללמוד ושואפים ליראת שמים ולתורה. בשנתיים האחרונות בעיית האייפונים אכן שינתה משהו, אבל אני לא יכול להגיד לך שהמחזור של שיעור א' של השנה נופל ברמתו הרוחנית והלימודית בצורה דרסטית ממה שהיה פעם. יש היום יותר הפרעות שכבר גדלו איתן, ולא תמיד שמים לב שהדברים מסיחים את הדעת. את השאיפות והרצונות הפנימיים והכמוסים ביותר רואים בפורים", הוא מחייך. "והם עדיין כשהיו".
"יש התרפקות על העבר שפעם חיינו בלי מזגן ואכלנו רק תפוחי אדמה לארוחת צהריים", אומר גם הרב שילת וגורם לרב סבתו לחייך חיוך נוסטלגי המעלה את זכרן של השנים הראשונות בישיבה. "הבעיה לא תלויה בתנאי חיים אלא בפנימיות - איפה נמצאת נפש האדם. רמת החיים השתפרה, וזו מציאות כלל חברתית שלא משנה משהו במהות. מה שרלוונטי לשאלה הזו הם התחומים החינוכיים - מה מעסיק אותך, מה מושך אותך ובמה אתה רואה את המימוש העצמי שלך. צריך שהמחנכים יהיו אנשים שיהוו מגדלור רוחני ומקור השראה לתלמידים, שהם חומר גלם טוב גם אז וגם היום".
מהו לדעתכם האיזון הנכון בין לימוד תורה לחוויות רוחניות בעבודת ה' או הפצת יהדות?
"האמת שאני לא מכיר את התופעות האלו לעומק כדי לחוות את דעתי עליהן. זה לא מתאים לנפש שלי, אני אוהב חוויות עמוקות שנמשכות זמן ומתמשכות לאורך שנים. יש הבדל בין רגשות וריגושים. אני יכול להתרגש ממילה בעברית או מביטוי של אחד הראשונים", אומר הרב סבתו. "לגבי הפצת יהדות, הכתוב אומר מה הסדר הנכון: 'שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך, יפוצו מעיינותיך ברחובות פלגי מים', לבור אין נביעה עצמית, אדם קודם צריך למלא את עצמו מבחוץ, עד שיש בו כבר נביעה פנימית. אחר כך הוא הופך למעיין ורק אז - ברחובות פלגי מים. אדם צריך להיות כל כך מלא לפני שהוא יוצא החוצה. זה לכתחילה, אבל זה לא תמיד מתנהל בסדר האידיאלי, ואם לא עכשיו אימתי. הגרעינים התורניים עושים דברים נפלאים ופועלים במתכונת מצויינת, ולמפעל השליחים של הרבי מחב"ד יש הישגים עצומים. אם זה מגיע ממקום עמוק ואמיתי - אני בעד כל פעולה כזו".
"כשרבי שמעון בר יוחאי שלח את בנו לישיבה בטבריה, ושמע שהוא עוסק במעשי חסד, הוא אמר לו 'המבלי אין קברים בציפורי הלכת לטבריה?' זה נכון גם בימינו", אומר הרב שילת. "ברגע שמעבירים את מרכז הכובד מהלימוד לנושאים אחרים, חיוביים ככל שיהיו, לא נוכל להיות פרי בשל".
הרב סבתו מבקש לסיים את השיחה בקריאה לשינוי תרבות השיח, גם בתוך באי בית המדרש. "בעקבות התקשורת המסיבית שנכנסה לחיינו, אפשרות השיחה והדיאלוג קיבלה מכה גדולה", הוא אומר בשקט. "חלה ירידה גדולה בסגנון הדיבור של האדם, זו לא בעיה של לשון, אלא שהלשון היא ראי של הנפש. הדיבור נהיה קשה ומבזה. מחפשים כותרות והתקפות, מחפשים לעשות רעש, והרעש הזה מפלג ומסוכן לחברה ברמה שאנחנו אפילו לא יודעים להעריך. צריך להתריע מפני העובדה שאיש לא יכול לשבת עם רעהו ולהקשיב לו, להתריע מייצור כותרות מתלהמות, ולהשקיע הרבה יותר בדיבור רך ורגיש".
בדרך החוצה אני מושיב את הרבנים, כמעט בעל כורחם, כדי להצטלם. דקה לאחר מכן שניהם כבר חוזרים אל הגמרא הגדולה בבית המדרש.
מתוך עלון "קרוב אליך", עלון בענייני עבודת השם