שתי מצוות פותחות את פרשתנו. שתי מצוות שלכאורה שייכות לגמרי לעבר: עם שמתפרנס מאדמתו ופוקד את בית המקדש. כיום בארץ יש אחוז אחד בלבד של עובדי אדמה ואין מקדש להביא אליו ביכורים ולא לויים שיקבלו את מעשרות.
במצוות אלו התורה לא הסתפקה במעשה והוסיפה להן מרכיב של דיבור: מקרא ביכורים ווידוי מעשרות.
עיון בתכן הדברים מלמד אותנו שהם נוגעים מאוד - הכרחיים לחיים שלנו כאן ועכשיו, כל אדם מישראל בעיסוקו ובעמלו.
'מקרא ביכורים' מבטא הכרת תודה רחבה מאוד - לא על הפרי המסוים הזה שנקטף מהעץ ומונח בטנא, גם לא על המטע הזה ממנו נקטף הפרי. זו תודה על כל מה שעבר עלינו עד הלום. מה שהביא לרגע של העמידה לפני ד': "וירעו אתנו המצרים ויענונו... ונצעק אל ד' א-להי אבתינו וישמע ד'... ויוצאנו ד' ממצרים... ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ד'... ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' א-להיך ולביתך..."
מביאים לד' את הפרי הראשון, זו מתנה מועטה בכמותה וגדולה באיכותה: הפרי הראשון הוא האהוב ביותר, ציפינו לו כל השנה. כך גם פרי הבטן - פדיון הבן. כך גם פרי הבהמה פדיון בכור (כך גם נטע רבעי). זו הכרת תודה על עצם הפריון, הכרה בכך שזכיתי לקבל את החסד הא-לוהי. מי כמו החקלאי יודע שהוא יכול לעמול יומם ולילה: לחרוש ולזרוע, לזמור ולנטוע, אבל אם לא ירד גשם, אם תהיה מכת קור או מזיק בלתי צפוי - כל עמלו ירד לטמיון.
מקרא ביכורים בא לתקן את 'תחושת כוחי ועוצם ידי', מקרא ביכורים בא להודות בכך שד' "הוא הנתן לך כח לעשות חיל" - מדובר כאן על שני מרכיבים בהצלחה: כוח וחיל. התורה לא מדריכה אותנו לסמוך על הנס. לשבת בבית ולצפות שהפרי יצמח מעצמו על העצים. אנחנו לא בגן עדן. כדי להתפרנס חייבים להשקיע - "וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל". ההשקעה של האדם היא ה-'חיל', אבל לא תמיד ה-'חיל' מביא תוצאות - לכן עלינו לזכור שד' נותן לנו את היכולת זה ה-'כח' לעשות 'חיל' ולהצליח.
מכאן כבר מובן שהודיה כזאת נדרשת בכל מה שאנחנו משקיעים ומצליחים: אם זה משורר שהוציא תחת ידו שיר יפה, או רופא שהצליח לנצח מחלה קשה. חוקר שזכה לגילוי חשוב, או סוחר שעשה עסקה טובה. על פי רוב כשחווים הצלחה משמעותית מתעוררת בנו גאווה גדולה - האגו גואה ומתנפח. כאן באה התורה ומזכירה לנו שלא הכל שלנו ולא הכל מאתנו. אלמלא רצון ד' כל דבר יכול להכשל, לעיתים להפוך אפילו למפלה קשה. שמחת ההצלחה צריכה לתת מקום לשני הצדדים ל-חיל שהוא שלי ואני בהחלט רשאי לחוש סיפוק לגביו, אבל יש גם כוח שאותו נותן לי ד', אסור להתעלם ממנו: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' א-להיך".
בשונה מהביכורים שהם בכמות סמלית, הפרי הראשון ולא יותר, המעשרות הם לפי גודל היבול: יותר יבול יותר מעשר. בשונה מהביכורים שמבטאים תודה על עצם הפריון - תודה שאפשרת לי להגיע לפרי, המעשרות מתייחסים לגודל הברכה, עקרם לא תודה אלא הצהרה על ציות מלא למצווה: " ככל מצותך אשר צויתני, לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי... שמעתי בקול ד' א-להי עשיתי ככל אשר צויתני..." (המושג 'צווי' חוזר כאן 4 פעמים)
התמונה מתבהרת: הביכורים הם נתינה סמלית, במקרא ביכורים - אנחנו מדברים על ד', זוכרים את חלקו של ד' בהצלחה שלנו.
בווידוי מעשרות מדברים על עצמנו - קיימנו בנאמנות ובמסירות את מצוות ד'. מהי מצוות ד'? מה הקב"ה מדריך אותנו לעשות עם ההצלחה הגדולה שלנו? "...ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו. ואמרת לפני ד' א-להיך בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה..." את ברכת ד' עלינו להעביר הלאה, לכל מי שחסר לו, לכל מי שיכול להתברך.
ברכת ד' לא נועדה רק לי. ההצלחה שלי עושה אותי 'צינור' של חסד אלוקי שיורד בעזרתי לעולם. אנחנו צריך להביא אותה לאחרים. המעשרות אינם בכמות סמלית כמו הביכורים. המעשרות הם החובה להעניק לאחרים, לדעת שהברכה איננה רק לנו.
התמונה הושלמה: הביכורים מבטאים את ההכרה שההצלחה שלי היא בזכות כוח שנתן מד' ומאפשר לי לעשות חיל. המעשרות מבטאים את התגובה הנכונה על כך - הברכה לא מיועדת רק לי, היא למען הכלל כולו.
מי שנוהג כך ומעניק מהחיל שלו לאחרים זכאי לצפות שד' יוסיף ויברך אותו - כך מסתיים וודוי המעשרות: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו ארץ זבת חלב ודבש".
יש לדברים 'קומה' נוספת: ד' לא מברך איש אלא עם. כל הקיום שלי הוא בתוך הכלל שאני שייך אליו. התורה ממחישה זאת במעבר בין הוודוי והחתימה שלו. הווידוי הוא אישי-פרטי, "אני": "בערתי - נתתיו - צויתני - עברתי - שכחתי - אכלתי - בערתי - נתתי - שמעתי - א-להי - עשיתי - צויתני". החתימה מבהירה שברכת ד' לא מיועדת לאיש אלא לכלל - לעם: "...וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו ארץ זבת חלב ודבש". לא אני קבלתי את הארץ - העם זכה לה, לא אני מקבל את הגשם - העם זוכה לו.
באותה מידה כיום - כולנו תלויים זה בזה מקיימים ומתקימים זה עם זה. מי שמעמיק בדבר מבין שאין אפשרות ולא משמעות לקיום הפרטי - אנחנו חלק מעם, רק בכך קיומנו הפיזי והרוחני:
המשורר יכול לכתוב שירים נפלאים - אבל הצלחה של משורר היא כשיש לו קהל קוראים.
הרופא מנצח מחלות רק בזכות אלפי חוקרים ומפתחים שחוקרים מחלות ומייצרים טיפולים ותרופות.
החוקר מתבסס על ידע שהוא למד ממחקרים רבים אחרים. כל המדע עומד לרשותו.
הסוחר יכול לעשות עסקים מפני שיש יצרנים וצרכנים וגורמים כלכליים רבים שמתוכם ובכוחם מתרחש המסחר כולו.
יוצא מכאן שאין הצלחה פרטית - בלעדית. כל מה שיש וכל מה שקורה הוא בזכות גורמים בעבר ובהווה שהעניקו לנו יכולות, משאבים וכוחות חומריים ורוחניים. רק בזכותם אנחנו מסוגלים לפעול, להתקדם ולהצליח במעשה הפרטי שלנו. אנכי ומכוער ליחס את כל ההצלחה לעצמך, יותר מכך לבקש שכל הברכה תשאר רק לך. מי שמבין שההצלחה היא בגלל מעגלים רחבים שבתוכם הוא פועל, יודע שחובתו להעניק מההצלחה שלו ברכה לכל המעגלים הללו.
מקרא הביכורים וביעור המעשרות מדריכים אותנו לצאת מהבועה האגוצנטרית, לראות את כל מי ששותף לנו בהצלחות שלנו: החל מבורא עולם ועד השוטר ברחוב, כשותפים לנו וכמי שחובתנו לשתף אותם גם בברכה לה זכינו בחסדי ד'.