הפעם נעסוק בסוגיא הלכתית בעלת משמעות לאומית, ואפילו בינלאומית. כוונתי לסוגיית 'בני נח'. הרמב"ם (ולא בשו"ע) ניסח פרטי הלכות אוניברסליות אלו. בפתיח ציטטנו מדבריו את רשימת ה'שבע'. לא הכל יודעים את פסקו הדרמטי (ח,י) "ציוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג". אכן בהלכה שקדמה (ח,ט) מופיע תנאי 'ממתן': "עכו"ם שלא קיבל מצות שנצטוו בני נח הורגין אותו אם ישנו תחת ידינו". סיומת זו מבטלת למעשה את צו הכפייה שהרי אין יד ישראל תקיפה להלחם בכל העולם (ראו עמוד-הימיני סי' טז, לר"ש ישראלי זצ"ל, אריכות דברים בנושא).
ממשיך הרמב"ם ומעיר הערה נכבדה (ח,י-יא): "המקבל אותם הוא הנקרא גר תושב... והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב". הוי אומר: יש שתי דרגות ב'בני נח'; (א) כל באי עולם המצווים בהן כצו טבעי-מוסרי. (ב) המקבל אותן מכח אמונה בתורת משה (ב'בייבל') מתעלה לדרגת 'גר תושב'. דא עקא, נפסק ברמב"ם (דוקא לא בהל' מלכים! באיסו"ב יד,ח; ובשבת כ,יד) "אין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג", ולא בימינו.
ונמשיך בלימודנו: מאי נפקא-מינה אם בן נח מקיים מצוותיו במדרגה (א), או כגר תושב מדרגה (ב)? התשובה בהלכה נוספת ברמב"ם (י,יב): "נוהגין עם גרי תושב בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל, שהרי אנו מצווין להחיותן", כלומר עלינו לדאוג לצרכיהם ולרווחתם.
האם הפלשתינים גרי תושב?
ומכאן לאקטואליה; דיונים רבים בדורנו הוקדשו לשאלת היחס לנכרי במדינה יהודית. בכרך האחרון (לג) של 'תחומין' פרסמנו 2 מאמרים בקשר ל(אי)העדפת יהודים בעסקאות ובהשכרת בתים וכד' (בכרכים קודמים פורסמו מאמרים נוספים בנדון). בימים אלו פרסם ארגון רבני 'בית הלל' חוות-דעת הלכתית ורעיונית אודות "היחס לעמים אחרים החיים במדינת ישראל". והנה, כל בעלי ההלכה יודעים לצטט מדברי ראשונים ואחרונים לפיהם קיימת דרגת ביניים; גם אם אין מקבלים גר תושב בימינו, וגם אם נכרים אינם מתייצבים להצהיר על קבלתם "מפני שציוה בהן הקב"ה בתורה" (כלשון הרמב"ם לעיל), מ"מ מכיון שהם "גדורים בדרכי הדתות" (מוסלמים וחלק מן הנוצרים) ושבע המצוות טבועות באמונתם הדתית, הריהם כ'גרי תושב' דה-פקטו; לפיכך, יש מקום לצדד בחובה הלכתית לדאוג לצרכי הנכרים במחיצתנו ("להחיותם") בדומה להתנהלות כלפי אחינו בני ישראל. מצטטים גם את תשובת הראי"ה קוק (משפט כהן סא) להתיר מכירת קרקע בשמיטה "לגר תושב" נכרי המשתייך ל"אומה שלימה המתנהגת בנימוסין". ואכן ב'היתר המכירה' מחזרים אחרי כזה המקיים ז' מצוות בני נח מתוך אמונה, ויש כאלה.
העם הפלשתיני מבעט ב'בני נח'
העלאת טיעון מנומס זה ביחס "לבני עמים אחרים החיים במדינת ישראל" הינו טעות הלכתית רבתי במציאות ימינו. הדיון איננו האם מותר להשכיר דירה בצפת לכתב תקשורת הולנדי, או לערוך עיסקא עם בן הלאום הצרפתי. הדיון הרלבנטי הוא כלפי הפלסטינים המתגוררים בתוכנו, ולגביהם זה אבסורד לטעון שהם בחזקת מקיימי מצוות בני נח ו"גדורים בדרכי הדתות". ניתן למצוא יחידי סגולה בתוכם הנאמנים למדינת ישראל ו"מצווה להחיותם", אך כל השאר הם עויינים. ההכללה מוצדקת שהרי הדיון ההלכתי הוא על "אומה שלימה המתנהגת בנימוסין". רובם ככולם סלחני טירור ושפיכות דמים, רובם תומכי אלימות רצחנית, מיעוטם שותפים לה, וכל-כולם עוברים על המצווה השביעית, מצות דינים: "וכיצד מצווין הן על הדינין? חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם" (ט,יד).
מכיון שהעם הפלסטיני במוצהר איננו מעמיד דיינים לדון בשפטים את מבצעי הפיגועים ושופכי הדמים, יש בחוות הדעת ההלכתיות ה'הומניטריות' סילוף הלכתי רבתי. הכנסת הפלשתינים לקטיגוריית "גדורים בדרכי הדתות", וצידוד בחיוב הלכתי לדאוג לפרנסתם כ'גרי תושב' ("להחיותם") ואף להשכיר להם "שדות ובתים" - אין לך גיחוך הלכתי גדול מזה. אכן, אין מנוס מדאגה אזרחית לצרכיהם מכח החוק ומניעת 'איבה' - אך אל נא יעקמו עלינו את הכתובים.