אלו ואלו: האם יש מקום לשיטות חדשות בלימוד התלמוד?

אם היסטוריה - עדיף יוספוס

הרב חיים נבון

לימוד הגמרא לא נולד בליטא, וב"ה גם לא מת בה. בעבר היו שיטות אחרות ללימוד גמרא, ואין ספק שבעתיד יצמחו גם שיטות נוספות. אך השאלה היא אילו שיטות. שלושה מאפיינים אני מוצא בשיטות לימוד גמרא שהתקבלו בעבר בעם ישראל: 1. המשכיות (ולא המצאה); 2. צו ה' (ולא פילוסופיה, ספרות, פסיכולוגיה או היסטוריה); 3. תוכן (ולא טקסט).

א. המשכיות

כאשר ר' חיים מבריסק ייסד את שיטת הלימוד הגאונית שלו, הוא לא כתב לפני כן מניפסטים על הצורך בהתחדשות לימוד הגמרא. הוא פשוט למד כדרכו, ובמשך השנים צירף וזיכך יסודות שעלו בדברי קודמיו, עד שגיבש אותם לכדי שיטה. מעולם לא התיימר להציג מהפכה חדשנית. מושגי היסוד בשיטתו של ר' חיים נמצאים כבר בתורתם של חכמים שקדמו לו, כדוגמת המנחת חינוך וקצות החושן. למעשה, חלק מן המושגים נמצאים כבר בגמרא עצמה. גדולתו של ר' חיים הייתה שהפך את ליקוט הרעיונות הזה לשיטה. הוא וגם תלמידיו לא התיימרו לחולל מהפך גמור בתולדות התורה שבעל פה. הם למדו כדרכם, וגלשו באיטיות לתוך הלימוד המתחדש.

קשה להיתלות בדברי הרב קוק על "תורת ארץ ישראל" כמצדיקים מהפכה חריפה בדרכי הלימוד. שהרי הרב קוק עצמו, בכתביו ההלכתיים, לא חולל כל מהפכה כזו. ייתכן שהשינויים שעליהם חשב לא היו כה גדולים כפי שמדמים חלק מחכמי דורנו. ייתכן גם שסבר שהשינוי בדרכי הלימוד יתחולל באופן איטי וטבעי, לא מתוך הסתערות כוללת שמטרתה שינוי מהפכני.

ב. צו ה'

הגמרא עוסקת בצו ה', ולימוד גמרא הוא לימוד משפטי-הלכתי. יש המתמקדים בלימוד הלכה למעשה, ויש המתמקדים בלימוד "עיון" - תיאוריה משפטית של ההלכה. אלו ואלו מציבים במוקד לימוד הגמרא את צו ה' לעמו ישראל. מכאן נובעת ההשפעה הגדולה של לימוד גמרא על נפשו של הלומד, אשר נפגש עם ה' כמְצַווה.

כאשר מציבים במוקד הלימוד יסודות אחרים - פילוסופיים, ספרותיים, פסיכולוגיים או היסטוריים - משעבדים את דבר ה' לעולמות אחרים, ועוקרים מלימוד הגמרא את השפעתו הרוחנית המרוממת והמחדירה יראת שמים. מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין אמר פעם בערך כך: מי שיְלַמד גמרא כספר היסטוריה - תלמידיו יגלו במהרה שההיסטוריה של יוספוס מוצלחת יותר; אם יְלמד גמרא כפילוסופיה - תלמידיו ימצאו שמורה נבוכים מרשים יותר מבחינה זו; ואם יְלמד גמרא כספרות - הרי שתלמידיו יעברו במהרה לקרוא את דוסטוייבסקי.

ג. תוכן

לימוד הגמרא מתמקד בתוכן ולא במעטפת. התורה שבעל פה נמסרה במקורה בעל פה, וגם כאשר נאלצו לכתבה, עדיין הדיוק הטקסטואלי תופס בה מקום משני. זאת בניגוד לגישת מחקר התלמוד האקדמי. רבים סבורים שלימוד הגמרא ישיבתי ומחקר התלמוד האקדמי עוסקים בשדה אחד, וממילא יכולים להפרות זה את זה (למען האמת, הטוענים כך בדרך כלל חושבים שההפריה צריכה להיות חד-צדדית בלבד). למעשה, מדובר בשני תחומי ידע שונים לחלוטין: לימוד גמרא מתמקד בתוכן, ואילו מחקר התלמוד הוא דיסציפלינה היסטורית המתמקדת קודם כל בטקסט.

החזון איש אמר: הטקסט הוא התיק; צריך לפתוח אותו ולהמשיך לתוכן (אגרות החזו"א ח"ג, יט). הרב סולובייצ'יק אמר: איש ההלכה "פורש את שלטונו" על הטקסט. "עיקר העיקרים הוא האידיאה המרכזית, פעולת ההפשטה" (דברי הגות והערכה, עמ' 85). ובמקום אחר כתב: "מגוחך יהיה לומר כי החקירה ההלכתית מורכבת מלימוד טקסטים... הטקסט משמש רק ככלי-עזר" (איש על העדה, עמ' 291).

מחקר התלמוד הוא תחום מדעי לגיטימי, החוקר את הטקסט התלמודי מתוך גישה היסטורית. על כל שינוייו וגלגוליו, עדיין נותר מחקר התלמוד מדע היסטורי, ולא עיסוק חי בדבר ה'. פרופ' עזרא פליישר השווה את היחס בין הלומד הרבני והחוקר האקדמי ליחס שבין אמן הנגינה לחוקר המוזיקה: "גם המוסיקולוג הדגול והכנר הוירטואוז 'עוסקים', איש על פי דרכו, במוסיקה, אבל הם שייכים לשני מקצועות שונים; ולא פחות מזה, אלא יותר מזה, איש מדעי היהדות והחכם התורני" (מדעי היהדות 32, עמ' 5).

הראשונים עסקו בבירור נוסח הגמרא - אך רק כהקדמה להתמקדות עיקרית בתוכן. הנצי"ב מוולוז'ין גם הוא עסק בבירורי נוסח טקסטואליים; "כמעט יחיד הוא בין גדולי התורה במידה זו", כתב עליו הרב זוין. אך הוסיף וביאר שאצל הנצי"ב בירור גרסה היה תמיד רק הקדמה לעיון מעמיק בתוכן הלמדני (אישים ושיטות, עמ' יב).

אין זיקה רבה בין לימוד גמרא ישיבתי-מסורתי לבין מחקר התלמוד האקדמי (שהוא ודאי תחום מחקר לגיטימי בפני עצמו). אם רוצים להתבשם מפירות האקדמיה, מוטב לבחון את הנעשה בעולם המשפט העברי, שחוקריו מתמקדים בתוכן המשפטי של הגמרא, ולא בטקסט כשלעצמו. ואכן, מחקרים אקדמיים במשפט העברי - במיטבם - מראים קווי דמיון רבים לדרך הלימוד הישיבתית.

* * *

הרב רפאל פוזן סיפר על ר"מ בישיבה תיכונית שתלמידיו הצהירו שהגמרא היא המקצוע השנוא עליהם ביותר. אותו ר"מ חלשה דעתו, והוא ניגש לנחמה ליבוביץ לבקש את עצתה: איך יוכל לשפר את הוראת הגמרא שלו. המורה הדגולה השיבה לו: אתה מורה מצוין. אך אצלנו בליטא רק יחידים למדו גמרא; רוב התלמידים שמגיעים היום לישיבה תיכונית יתקשו מאוד בלימוד זה, יהא המורה אשר יהא.

אכן, תלמידים רבים בדורנו מתקשים בלימוד הגמרא. לאו דווקא בגלל שינויים באופיו הרוחני של הדור, אלא משום שלראשונה בתולדות ישראל כל תלמיד בחינוך הדתי לומד גמרא (וטוב שכך). ודאי שנחוצה מחשבה חינוכית עמוקה, איך אפשר להקל על מצוקה זו. אך הקושי הזה אינו כתב אשמה כנגד דרך הלימוד המסורתית, אלא אתגר חינוכי.

אפשר לבחון זאת: במשך עשרים השנים האחרונות נעשים ניסיונות רבים ושונים להפוך את לימוד הגמרא המסורתי על פיו. המחדשים ודאי פעלו לשם שמים, וכוונתם טהורה. אך האם במקומות שנהגו כך נפתר הקושי בלימודי גמרא? זכורני איך לפני כעשרים שנה שמעתי רב חשוב מצהיר בלהט שתלמידים בישיבות הסדר אינם ממשיכים ללמוד גמרא במשך שנים רבות, רק בגלל שיטת הלימוד המיושנת. לימים זכה והקים ישיבה משלו. לא התרשמתי שבעיה זו נפתרה בישיבתו.

אתגר חינוכי - ודאי; התחדשות - למה לא; שינוי מהפכני - לאט לכם.

הכותב הינו רב קהילה במודיעין

לברך בתורה תחילה

הרב אורי ליפשיץ

לפני כמה ימים קיבלתי בדוא"ל פניה מאחד מעורכי אתר 'כיפה', ובה בקשה להתייחס לשאלה: 'האם יש ללמוד אך ורק בשיטה המסורתית הקלאסית או שצריך או כדאי ללמוד בשיטות חדשות'. השאלה התמיהה אותי מעט. שיטה מסורתית? קלאסית? יש דבר כזה בלימוד גמרא?

הנחתי, שמן הסתם התכוון העורך לשיטת הלימוד הבריסקאית המיוחסת לר"ח סולובייצ'יק. אם כך - הרי ששיטה זו אינה כה מסורתית, ובוודאי לא קלאסית. הגאון מבריסק חי לפני כמאה שנים (נפטר בתרע"ח) ושיטתו היוותה חידוש גדול בעולם הישיבות. חידוש כה גדול, עד שהרב חנוך אייגעש, מחבר שו"ת 'מרחשת', חשש שדבריו לא יתקבלו בעולם התורה. כך כתב בהקדמתו: "ידוע הוא כי בזמננו נשתנו הרבה דרכי הלמוד בתלמוד תורתנו הק'; שסגנון סברתם ואופן הבנתם פלסו להם נתיב בבתי מדרש התורה והתלמוד, וביחוד בבתי הישיבות בדורנו. ואני, כאשר כל ימי גדלתי בין חכמי ביה"מ הישן, והזרע אשר זרעו על תלמי לבבי וסגנון הלמוד אשר קלטתי במוחי עשו פרי למינם, מעין שופרם וטעמם, והוציאו תולדותיהם, פחות או יותר, כיוצא בהם; בבואי היום להפיץ מעינותי חוצה, ולתת מהלכים לילדי רוחי אלה אשר חנני החונן לאדם דעת ית', ואירא כי עירום אנכי מכתונת האור וההגיון בתלמוד כאלה אשר חדשים מקרוב באו, והביאו מסגנוני למודם, ואשר התלמידים הבאים אחריהם, שתו ממי מעינות אלה והיו בפיהם כדבש למתוק. וע"כ גם אנכי אשר לא נסיתי באלה, והליכותי בחדושי הלכות הנן בדרך הכבושה והסלולה מרבותינו קדמאי ובתראי ז"ל; אפתח שפתי תפלה לפני נותן התורה ית', שיהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל גם אצל המעיינים הלומדים בזמננו...".

ייתכן והתכוון העורך לשיטת הלימוד המסורתית והקלאסית של בעלי התוספות. אך האם זו שיטה מסורתית וקלאסית? הרי ניכר לכל לומד שסגנון השאלות, התשובות והדיון של בעלי התוספות הינו חידוש גדול ביחס לסבם של כמה מהם, רבם של כל ישראל, רש"י. וכבר הרא"ש בתשובה (נ"ה, ט) כתב "מי לנו גדול כרש"י זצ"ל, שהאיר עיני הגולה בפירושיו, ונחלקו עליו בהרבה מקומות יוצאי יריכו, ר"ת ור"י ז"ל, וסתרו דבריו; כי תורת אמת היא, ואין מחניפין לשום אדם", ואין המחלוקת של ר"ת ור"י על רש"י רק בתוכן הפירוש, אלא גם בדרך הלימוד החדשה שסללו, כדברי המהרש"ל (הקדמת יש"ש לבב"ק) "הם עשו את התלמוד ככדור, והפכוהו וגלגלוהו ממקום למקום, ונמצא מיושר התלמוד ומקושר". הם עשו - כי עד ימיהם לא עשו כך.

ואולי העורך באתר כיפה רמז בדבריו לדרך הלימוד המסורתית והקלאסית שהתווה הרמב"ן, והלכו בה תלמידיו ותלמידי תלמידיו בחידושיהם (הרשב"א, הריטב"א עוד)? הרמב"ן שהיטיב להתיך את המסורות הספרדיות מימי הגאונים, עם שיטת הלימוד האשכנזית והצרפתית סלל דרך חדשה בלימוד - שאלות אחרות, ותשובות אחרות, וכדבריו לא פעם על בעלי התוספות, בלשון כזו או דומה לה - 'ואני אומר שאין עיקר קושייתם קושיא כלל', כשאין דבריו רק להצעת תירוץ טוב יותר, אלא לחידוד העובדה שדרך הלימוד שלו שונה.

חשבתי, שמא הפונה הוא מתלמידי תלמידיו של הרב קוק, וכוונתו לדרך הלימוד המסורתית שחזה הרב קוק עם זיהויו את ניצני הגאולה בארץ הקודש, אך על אף שהרב מדבר על החזרת עטרת עוזה של תורה מקדושת חיינו הקדמונים ליושנה, אחרי הכל מדובר בדרך לימוד שאיננה מסורתית וודאי איננה קלאסית, וקריאה גדולה ותוכחה גדולה נדרשות על מנת להביאנו אליה, כדבריו- "למוסר נמרץ וגדול צריכים חכמי ארץ ישראל. תוכחה גדולה אנחנו חייבים להוכיח אותם... לאלה הננו צריכים לקרא קריאה גדולה... שהם הנם מוכשרים לפלש נתיבות ממקורה של תורה, מתורת ארץ ישראל ממש. שתחזור ותאיר את כל העולם כולו בכבודה. לא במה שתחקו, במעט או בהרבה, את הסגנון של החדוש, הפלפול והדרוש, שבגולה, תראו את כחותיכם הנפלאים, יושבי ארץ חיים, תעודה גדולה וגבוהה הרבה יותר ויותר מזה יש לכם. אתם צריכים להחזיר לנו את עטרת עוזה של תורה מקדושת חיינו הקדמונים ליושנה..." (אורות התורה, י"ג, ח).

ואולי התכוון השואל לגישה העיונית שפיתח ר"י קנפנטון בקסטיליה? או לשיטת הפלפול הפולנית שהתחדשה על ידי רבי יעקב פולק מקראקוב, שנולד 7 שנים אחרי פטירת ר"י קנפנטון...?

קיצורו של דבר, אין בנמצא שיטת לימוד מסורתית וקלאסית בלימוד גמרא. כפי שכבר כתב יפה אברהם וייס 'התלמוד איננו פרי רוחו של יחיד וגם לא של ישיבה אחת או דור אחד, ואפילו לא פרי יצירת רוח של ארץ אחת. הוא מכיל עבודת הרוח והלב על יצירה ספרותית של עם שלם במשך מאות שנה... קשה כמעט להכריע, אם העם יצר את התלמוד, או להפך, התלמוד יצר את העם... הוא רוח האומה ונשמת אפה, עליו העם עומד, וממנו הוא מושך ויונק את הכוחות החיוניים שלו'. ממילא, גם פרשנותה של הגמרא ודרכי לימודה אינם פרי רוחו של יחיד ולא של ישיבה אחת ודור אחד. פרשנות הגמרא מכילה כמובן את המסורת, את הגישות הרבות שהתגבשו בבתי מדרש שונים במרוצת הדורות, אך יש בה גם מן החידוש והשינוי מדור לדור.

לפני כשש שנים הלך לעולמו מו"ר הרב שג"ר זצ"ל. ביום השלושים לפטירתו ספד לו הגר"ש פישר שליט"א, ראש ישיבת איתרי ומחבר הספר 'בית ישי'. בין דבריו (הארוכים והעמוקים) התייחס הרב פישר לשאלת הנביא המפורסמת 'על מה אבדה הארץ' ולתשובה המבוארת בגמרא בנדרים 'על עוזבם את תורתי - שלא ברכו בתורה תחילה', ובאר בעקבות דעת המג"א (או"ח, תצ"ד) שבני דור החורבן למדו בלי הפסק, ומשום כך לא ברכו בתורה ביום המחרת. לטענת הרב פישר, לימוד שרק ממשיך את האופן בו למדנו אתמול, הוא לימוד שאין בו 'ברכה בתורה תחילה', ועלול חלילה להוביל לאיבוד הארץ.

לעומת זאת, נתברך מאוד אם נקיים את דברי רבי יהושוע הדורש את הפסוק מקהלת י"ב "דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אספות נתנו מרעה אחד" ורואה את הברכה בדברי התורה בכך שלצד העובדה שאינם מטלטלים (כמסמרות), הם דומים לנטיעה, פרים ורבים, וכדרבן מכוונים את לומדיהם מדרכי מיתה לדרכי חיים.

הכותב הינו ר"מ בישיבת "שיח יצחק"