בפרשת "ואתחנן" אנו פוגשים את משה רבנו בשיא תפילתו וגעגועיו. הוא מתחנן ומבקש מהקב"ה להיכנס אל ארץ ישראל, אל ארץ החיים, אל מפעל חייו, אך בקשתו מסורבת. משה טוען שהסיבה שבגינה לא יזכה לעבור את הירדן היא: "וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעֲנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, רַב-לָךְ--אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה".
הפסוק הזה מעורר תהיה גדולה. מה פירוש "ויתעבר ה' בי למענכם"? מצד אחד, המילה "ויתעבר" מזכירה את המילה "עֶבְרָה", כלומר כעס. אך מצד שני, היא מזכירה גם את המושג "עִבּוּר" - הריון. כיצד יכולות שתי המשמעויות המנוגדות הללו להופיע במילה אחת? מהי האמת, ולמה התכוון משה? כדי להבין זאת, נצא למסע קצר אל עומק המקורות.
מהי "תפילת העיבור" ומה הקשר שלה לכעס?
במסכת ברכות (דף כט, א) מופיעה גמרא שבה רבי יהושע מלמד כי כאשר אדם נמצא במצב סכנה, עליו להתפלל תפילה קצרה: "הושע השם את עמך את שארית ישראל בכל פרשת העבור יהיו צרכיהם לפניך בא"י שומע תפלה". מיד עולה השאלה: מה פירוש "פרשת העיבור"? אחד הפירושים המופיעים שם, שמובא על ידי רב חסדא, הוא שלמרות שהקב"ה "מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה", עדיין עליו יהיה להיענות לבקשותיהם.
ההשוואה לאישה הרה היא מפתח להבנה. אישה בהריון חווה אמנם קושי וכאב, אך בסופו של התהליך יוצא ממנה דבר שלם וטוב, אליו כולם ציפו, ובוודאי האמא המלאה ברחמים. רבי יהושע מבקש מאיתנו להתפלל שגם הקב"ה, שמתמלא כביכול בכעס על עם ישראל על עבירותיהם, יביא בסופו של דבר לידי דבר טוב. שהכעס לא יהיה לשווא, ושעם ישראל יראה את הטוב ואת השבר שיוצא מהמשבר הקיים.
משה רבנו, אם כן, טוען שכל הסיבה שהוא לא נכנס לארץ היא בדיוק זו: "ויתעבר" - צפוי מכך דבר טוב, וזה "למענכם" - לטובתכם. הרי בנוהג שבעולם אדם לא יגיד לחברו "תדע לך שאני שונא אותך למענך", כי אין תכלית טובה לאמירה כזו. לעומת זאת, כשאומר רופא למטופל "אני מבצע את הניתוח וחותך למענך", או בנקאי שמסביר "אני חייב להקפיא את החשבון למענך" - ברור שיש כאן תכלית טובה. משה יודע כי מניעתו מלהיכנס לארץ היא לטובת עם ישראל.
מסירות נפש שמשנה את ההיסטוריה: מדוע דווקא זה לטובתנו?
"דרש רבי חיננא בר פפא, מאי דכתיב (בתהילים) "רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה", אל תקרי נאוה תהלה אלא נוה תהלה, זה משה ודוד שלא שלטו שונאיהם במעשיהם, דוד, דכתיב (איכה ב-ט) טבעו בארץ שעריה, משה, דאמר מר משנבנה מקדש ראשון, נגנז אהל מועד קרשיו קרסיו ובריחיו ועמודיו ואדניו" אומר הקב"ה: 'אני יודע שעם ישראל יחטא ואצטרך להענישם. אם משה ייכנס איתם לארץ, הוא יזכה בוודאי לבנות את המקדש, ואי אפשר יהיה להחריב את מה שצדיק כה גדול בנה. לכן, לא יהיה מנוס מלהכות בעם עצמו. כדי שאוכל בנקל לפגוע ב"עצים ואבנים" ולא בבנים, משה לא ייכנס'.
שנים שאני מתהלך עם מחשבה לגבי מדרש זה: למה משה לא וויתר על בניית המקדש? למה הוא התעקש כל כך על כניסה לארץ, כשהוא ידע שזה עלול לסכן את העם? בעל ה"מגלה עמוקות", רבי נתן נטע שפירא זצ"ל, שיום הזיכרון שלו חל השבוע, נותן תשובה מיוחדת לכך.
"ואם כן כל כוונתו [של משה] ליכנס לארץ ישראל כדי שיבנה המקדש על ידו... לזה השיב לו הקדוש ברוך הוא רב לך, דרגא דילך היא גבוה מאד, ואי אפשר לשונאים לשלוט במעשה ידיך, וכשיחטאו ישראל יאבדו הם ולא ישפוך חמתו על העצים והאבנים... לכן אי אפשר לך לעבור את הירדן וישראל יאבדו...".
משה רבנו, בגלל דרגתו הרוחנית העצומה, היה יכול לבנות מקדש בעל מעמד כה קדוש ששום דבר לא היה יכול לפגוע בו. לו היה עושה זאת, כשעם ישראל יחטא, לא היה לקב"ה במה "לפרוק את חמתו" - והעונש היה מגיע לעם עצמו. זהו "למענכם" האמיתי של משה. הוא ידע שאם הוא יתעקש להיכנס, הוא יבנה את המקדש והעם ישלם את המחיר, ולכן הוא נאלץ לוותר. זהו ביטול מוחלט של האדם למען הכלל, כפי שכבר עשה במדבר כשאמר: "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" למען עם ישראל לאחר חטא העגל. הקב"ה אמר לו "רב לך" - מספיק לך עם הדרגה והכוח שלך, עליך לוותר עליהם למען עם ישראל.
בסופו של דבר, הקב"ה הסביר למשה שדווקא בשל אהבתו הגדולה לעם, הוא יצטרך להישאר במדבר, ורק אז הדין בעתיד יהיה מרוכך יותר. זוהי מלחמת האהבה הגדולה ביותר - לוותר על מפעל חייך למען אהוביך.
הכותב הוא רב קהילה מחנך ומשורר ישראלי