בפרשתנו (פרק כ"ח, פסוקים ט"ו-ל') אנו קוראים על הציווי לעשות את "החושן":
"וְעָשִׂיתָ חשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ: רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ: וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָאֶחָד: וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיַהֲלֹם: וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה: וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֶה מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם: וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל-שְׁמֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל-שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל-שְׁמוֹ תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט: וְעָשִׂיתָ עַל-הַחשֶׁן שַׁרְשֹׁת גַּבְלֻת מַעֲשֵׂה עֲבֹת זָהָב טָהוֹר: וְעָשִׂיתָ עַל-הַחשֶׁן שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת-שְׁתֵּי הַטַּבָּעוֹת עַל-שְׁנֵי קְצוֹת הַחשֶׁן: וְנָתַתָּה אֶת-שְׁתֵּי עֲבֹתֹת הַזָּהָב עַל-שְׁתֵּי הַטַּבָּעֹת אֶל-קְצוֹת הַחשֶׁן: וְאֵת שְׁתֵּי קְצוֹת שְׁתֵּי הָעֲבֹתֹת תִּתֵּן עַל-שְׁתֵּי הַמִּשְׁבְּצוֹת וְנָתַתָּה עַל-כִּתְפוֹת הָאֵפֹד אֶל-מוּל פָּנָיו: וְעָשִׂיתָ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְשַׂמְתָּ אֹתָם עַל-שְׁנֵי קְצוֹת הַחשֶׁן עַל-שְׂפָתוֹ אֲשֶׁר אֶל-עֵבֶר הָאֵפוֹד בָּיְתָה: וְעָשִׂיתָ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְנָתַתָּה אֹתָם עַל-שְׁתֵּי כִתְפוֹת הָאֵפוֹד מִלְּמַטָּה מִמּוּל פָּנָיו לְעֻמַּת מַחְבַּרְתּוֹ מִמַּעַל לְחֵשֶׁב הָאֵפוֹד: וְיִרְכְּסוּ אֶת-הַחשֶׁן מִטַּבְּעֹתָו אֶל-טַבְּעֹת הָאֵפוֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיוֹת עַל-חֵשֶׁב הָאֵפוֹד וְלֹא-יִזַּח הַחשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד: וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל-לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי-ה' תָּמִיד: וְנָתַתָּ אֶל-חשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת-הָאוּרִים וְאֶת-הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל-לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-מִשְׁפַּט בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל עַל-לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד"
כבר מהפסוקים אנו יכולים לראות כי בחושן נצטוו לשים שנים עשר אבנים טובות שכתובים בהן שמות השבטים. הפסוק אומר שבחושן המשפט ישא הכהן הגדול את שמות שבטי ישראל לזיכרון לפני ה' תמיד, ואז מצוין שיש לשים בחושן "את האורים ואת התומים" אולם לא מצוין בפסוק מה הם אותם אורים ותומים.
על פניו לא ניתן לומר שהאורים והתומים היא מערכת שתיים עשרה האבנים טובות שהיו על החושן, שהרי כבר היה למעלה ציווי "ומלאת בו מלאת אבן" וממילא למה צריך לומר שוב לשים בחושן את האורים והתומים? אלא מכאן משמע שהאורים ותומים הוא חפץ אחר, נוסף על מערכת האבנים הטובות.
מצד שני, אנו רואים בגמרא ביומא (דף ע"ג עמוד ב') כיצד היו האורים ותומים נותנים תשובות על שאלות: "כיצד נעשית? רבי יוחנן אומר בולטות ריש לקיש אומר מצטרפות. והא לא כתיב בהו צד"י אמר רב שמואל בר יצחק אברהם יצחק ויעקב כתיב שם והא לא כתיב טי"ת אמר רב אחא בר יעקב שבטי ישורון כתיב שם". אומר רבי יוחנן שהאותיות היו בולטות, ומתוך זה היו יודעים מה התשובה. על זה שואלת הגמרא שאין שם את האותיות ט' וצ' ומתרצת שהיה כתוב שם גם "אברהם יצחק יעקב" (וב"יצחק" יש צ') ו"שבטי ישורון" (ובזה יש ט'). מכל ההקשר ברור שמדובר על אותיות הנמצאות בשמות השבטים, וכמו שראינו בפסוק, אותיות אלו נמצאות באבני החושן.
בפירוש רש"י שם כתוב במפורש שהאותיות הבולטות הן אלו שבשמות השבטים שבאבני החושן: "בולטות - האותיות בולטות כגון עי"ן משמעון למ"ד מלוי ה"י מיהודה לומר עלה וכל אחת אינה זזה ממקומה אלא בולטת במקומה והוא מצרפן: והא לא כתב צד"י - בכל השבטים ואם צריך לה כגון והצל תציל מהיכן באה".
אם כן ראינו שמצד אחד משמע מהפסוק שהאורים ותומים אינם האבנים, ואילו מהגמרא ראינו שהאורים ותומים נותנים תשובה באמצעות הארת אותיות מהאבנים, כלומר, הם האבנים עצמן. לכאורה יש כאן סתירה.
הקושיא מתעצמת כשאנו רואים את דברי רש"י בפרשתנו (כ"ח, ל') שמסביר מהם האורים ותומים- "הוא כתב שם המפורש, שהיה נותנו בתוך כפלי החשן, שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו". האם ייתכן שרש"י בגמרא חולק על פירוש עצמו בחומש? האם האורים ותומים הוא שם המפורש או האבנים עם שמות בני ישראל?
לפני שנמשיך בדיון, נזכיר ברייתא המובאת בגמרא ביומא (דף כ"א ע"ב) "אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני ואלו הן ארון וכפורת וכרובים אש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים". כלומר, בבית שני לא היו אורים ותומים.
הרמב"ם, ב"הלכות כלי המקדש והעובדים בו" (פרק י' הלכה י') כתב "עשו בבית שני אורים ותומים כדי להשלים שמונה בגדים ואף על פי שלא היו נשאלין בהן. ומפני מה לא היו שואלין בהן מפני שלא היתה שם רוח הקודש וכל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ואין שכינה שורה עליו אין נשאלין בו", ומכאן שהוא מפרש שהאורים ותומים הן אבני החושן ממש. כלומר, הוא מפרש בדברי הגמרא שהבאנו לעיל שלא שאלו באורים ותומים, ולא שלא היו כלל אורים ותומים.
לעומתו, רש"י על הפרשה (פרק כ"ח, פס' ל') כותב "ובמקדש שני היה החשן, שאי אפשר לכהן גדול להיות מחוסר בגדים, אבל אותו השם לא היה בתוכו", כלומר, היו האבנים, אבל לא השם המפורש.
לשיטת הרמב"ם, שהאורים ותומים הם אבני החושן, עלינו להסביר מה הוסיף הפסוק "וְנָתַתָּ אֶל-חשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת-הָאוּרִים וְאֶת-הַתֻּמִּים" על הכתוב למעלה. ויש להסביר לשיטתו, שהפסוק דיבר בשני שלבים- בהתחלה ציווה להכין מסגרת עם ארבע טורי אבנים בתוכה ובהם שמות השבטים, ואחר כך ציווה את כל המסגרת בכללותה (עם האבנים בתוכה כבר מסודרות) לחבר לחושן.
לשיטת רש"י יש להבין הכיצד הוא חולק בפירושו בגמרא (ששם כתב שהאותיות משמות השבטים באבנים הן הבולטות) על פירושו בחומש (שהאורים ותומים זה שם המפורש הנכנס בין קפלי החושן). אולם למעשה, אם נשים לב היטב למילות פירושו של רש"י בחומש, הוא אינו טוען שם שאותיות שם המפורש בולטות, אלא שהשם המפורש הוא הנותן את הכוח הרוחני לאותיות של שמות השבטים באבנים לבלוט
לסיכום-
לשיטת רש"י היו מכניסים בין קפלי החושן שם המפורש והוא היה נותן כוח לאותיות שבאבנים לבלוט ולתת תשובה. בבית שני לא היה שם המפורש ולכן לא קיבלו תשובות מאבני החושן. ה"אורים ותומים" הוא אותו שם המפורש.
לשיטת הרמב"ם אבני החושן עצמם הם האורים ותומים. בבית שני לא היו כהנים ראויים לתפעל אותן ולכן לא ניתנו בהן תשובות.