באילו כלים אתה משתמש? – עיצוב הפנימיות על פי פרשת תרומה

לפני זמן מה, בשיעור תנ"ך לתלמידיי, נכנס 'פרח הוראה' להעביר שיעור על מסירות נפשו של אברהם, ועל המשמעות של ציות לצו האלוהי גם כאשר אינו תמיד מובן לנו. במהלך השיעור הערוך והמגוון, שיתף המורה גם סרטון של רב צעיר שסיפר על התמודדותו האישית עם אתגרי האמונה. הרב תיאר כיצד, מתוך מסירותו להצליח להגיע לתפילה בישיבה, הוא בחר לישון על רצפת השירותים בראש השנה, ובלבד שלא יתפלל עם 'בעלי בתים' רגילים בבית הכנסת השכונתי.

בדבריו, תיאר את מעשהו כ'מסירות נפש' של ממש, ואף העיר: "אז עדיין לא היו מכירים אותי כרב כפי שמכירים היום", ולכן לא נתנו לו מקום מכובד. דבריו עוררו בי מחשבות בנוגע להשלכות של מסרים מסוג זה על תלמידיי, המצויים בגיל שבו זהותם מתעצבת והם נמשכים לדרמטיות ונמשכים ליופי פאר והדר.

לאחר מכן שיתפתי את תלמידיי בהרהורים גם סביב אופי הסרטון עצמו- הייתה בו מנגינה שמלווה את הרב, ולאט לאט המנגינה השקיטה שמנסה לפנות לרגש של האדם, עולה ומתגברת על קולו, כביכול מסמלת 'לא בטוח שהתוכן באמת מדבר אליך, לא בטוח שיש לך מה לקבל מהתוכן, אבל תמשיך להקשיב, יש מנגינה מאוד מרגשת, מותחת, דרמטית'.

ובדיוק בשניות שמגיע הרב אל הדרמה, מופיעה בעריכה כּמִן 'להבת אש' תחתיו, הבאה כביכול לסמן: 'זה קדוש, תיזהר, כך צריך, זה חזק'.

ראשית, מדוע אדם מספר כה רבות על עצמו ובו בזמן מסיים במילים: "אני לא מספר כדי שתחזיקו ממני, אלא כדי ללמד על מסירות"? האם זהו אכן המסר שה' מבקש שנפנים? האם מסירות פירושה השפלת הגוף עד כדי כך? האם רק באמצעות מהלך קיצוני מסוג זה ניתן להגיע לגדולה רוחנית?

בנוסף, האם הקדושה מוגבלת לסביבה מסוימת בלבד? האם רק בין תלמידי ישיבה ניתן להתקרב לה', בעוד שבקרב 'אנשים רגילים' אין לכך מקום? השאלות הללו מביאות אותנו ישירות אל עיסוקה של פרשת תרומה.

כלי המשכן – הפנים לפני החוץ

פרשת תרומה עוסקת לא במבנה המשכן עצמו, אלא בכלים שבתוכו – הארון, המנורה, שולחן לחם הפנים. וחז"ל שאלו: מדוע נצטווה משה תחילה על הכלים, ורק לאחר מכן על המבנה? הרי אדם הבונה בית מתחיל בקירות ורק לאחר מכן מכניס ריהוט וכלים

הייחודיות של כלי המשכן רבה – לחם הפנים נותר חם במשך שבוע שלם, אור המנורה לא כבה, והארון שימר בתוכו את התורה שניתנה בהר סיני. המסר ברור: תהליך ההתקרבות לה' מתחיל מהפנים, מהכלים, ולא מהחיצוניות.

השוואה לחטא העגל

פרשיות המשכן מתווכות בין מעמד הר סיני לחטא העגל. חז"ל מתארים את חטא העגל כבגידה חמורה – ככלה המזנה תחת חופתה. דווקא בשיא הקרבה לה', עם ישראל חוטא בחטא חמור כל כך. כיצד ייתכן שכך אירע?

הגורמים להשפעה החיצונית היו מרשימים – המעמד בהר סיני היה מלווה בקולות וברקים, בתחושת חרדה והתעלות. אך כשהשפעה זו לא נבעה מהפנימיות, היא לא הצליחה לשרוד. עם ישראל נחשף לחוויה חיצונית עצומה, אך לבו לא התעורר באמת. האם לכן לא לשווא הופתענו מהנפילה?

בחינת הכלים הרוחניים שלנו

המסר אם כן הוא ברור: יש לבחון באילו כלים אנו משתמשים. האם אנו יוצרים קרבה אמיתית לה', כזו שממשיכה

להתקיים גם לאחר שהאירוע מסתיים? או שמא אנו מסתפקים בחוויה חד-פעמית, רגשית ומרשימה ככל שתהיה, שאינה מותירה חותם פנימי? האם הכלי מעורר אותי מבפנים, או שמא הוא חיצוני שלא באמת מדבר אל הנשמה?

פרשת תרומה, העוסקת בפנים המקרין החוצה, היא הכנה נפלאה גם לקראת חודש אדר המתקרב ועימו גם חג הפורים. פורים הרי עוסק בנסתר, אך התורה מלמדת אותנו שהתהליך האמיתי והמדויק יותר היה דווקא בחג זה – קבלת התורה מתוך בחירה ולא מתוך כפייה.

מסיכות ומשמעות

זוהי ההזדמנות לשאול: איזו מסיכה נסיר השנה? כאשר אנו שומעים שיעור, צופים בתוכן תורני, האם אנו מתמקדים במסר עצמו או באפקטים הדרמטיים שמסביב? האם אנו נשאבים לחוויה חיצונית בלבד, או בוחנים מהי התרומה האמיתית לנשמתנו?

המנורה במשכן האירה מבפנים החוצה, ואורה הגיע למרחקים. כך גם אנו נדרשים – שלא להסתנוור מהחיצוניות, אלא לבנות את עצמנו מבפנים.

החיים מלאים במסרים חיצוניים, סיפורים מרגשים, דרמות ותיאורים שנועדו לגעת בלב. אך בסופו של דבר, עלינו לבדוק מה נשאר עמוק בתוכנו. האם אנו חיים על פי ערכים פנימיים אמיתיים, או נכנעים לתכתיבים חיצוניים? האם אנו מתחברים לה' מתוך בחירה, או מתוך רצון להרשים אחרים?

שאלות אלו רלוונטיות בכל תחום בחיים: בעבודת ה', בחינוך, בבחירות היומיומיות. פרשת תרומה מזמינה אותנו להעמיק פנימה, לבדוק מהם הכלים הרוחניים שאנו בונים בתוכנו, ולוודא שהם משמשים אותנו כהלכה במסע הרוחני שלנו.

הכותב הוא רב קהילה ברחובות, מחנך ומשורר