א. מותר האדם מן הבהמה
אביא בפניכם דברים בשם "הכתב סופר " מהספר "מזקנים אתבונן " שחיברו הרב משה פרייס שליט"א .
הפרשה מתחילה בפסוק : " וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר…." ( ויקרא י"ב ב' ) . רש"י מסביר לנו : " אמר רבי שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית , כך תורתו התפרשה אחר תורת בהמה , חיה ועוף " .
נשאלת השאלה מדוע אם כן באמת ספרה תורה על יצירתו של האדם אחרון מכל הברואים ?
אומרים חז"ל ( סנהדרין ל"ח .) שאם תזוח ( יתגאה ) דעתו אומרים לו , יתוש קדמך ! ובמדרש הוסיפו : " שאם זכה אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית " ( שהנשמות נבראו ביום הראשון ) , ואם לאו …יתוש קדמך".
מה לימדונו חז"ל כאן ? מה באה קדימתו של היתוש ללמדנו ?
לנו נדמה , שהאדם עולה במעלה על כל שאר הברואים . האדם יש לו יכולת חשיבה ודיבור , הוא ממציא המצאות שבאמצעותן הוא שולט על כל הבריאה … אך נראה שהשקפה זו היא אחיזת עיניים שאין לה על מה להסתמך .לאמיתו של דבר אין לך בריאה חלושה וחסרת אונים כאדם .
ועתה נסביר דברינו : כל הברואים מוצאים את מזונם בטבע מוכן לפניהם , אין להם דאגות פרנסה ודיור. הקב"ה צייד אותם בכל האמצעים הדרושים להם כדי לחיות בנשק טבעי להגנה . הקב"ה דואג למזונם ככתוב : " נותן לחם לכל בשר " .
ואילו האדם על אף תחכומו הגדול והמצאות הנפלאות חי חיים מלאי דאגה וחרדה , הוא עמל על פרנסתו ולא תמיד מוצא את סיפוקו .
האדם נדמה לו שעם כל ההמצאות והשכלולים שלו , הוא עולה על החיות הערומות החסרות כל . הוא שוכח , שהחיות פשוט אינן זקוקות לכל זה יש להן את כל מחסורן ללא מאמץ וללא המצאות . האמת היא , אם כן "שיתוש קדמך" לא רק בזמן , אלא גם בחשיבות ובאיכות החיים .
כיצד בכל זאת ניתן להבין את עליונות האדם , על מה נאמר "זכה אתה קדמת" ?
הבדל אחד ישנו והוא ההופך את הקערה על פיה לבעלי חיים אין מטרה בחיים ( עליהם לשרת את האדם) , הם חיים חיים נוחים אבל לשם מה ? ואילו האדם , יש לו מטרה , הוא חי כדי לזכות בחיי עולם הבא , כדי לעבוד את ה' ולכן עדיפים חייו על חייהם של שאר הבריות אף על פי שהם חיי עמל ודאגה .
ב. או חברותא או מיתותא
אביא דברים בשם הרב חיים שמואלביץ זצ"ל גם מספרו של הרב משה פרייס שליט"א "מזקנים אתבונן" : אנו קוראים בפרשתנו : " כל ימי אשר הנגע בו יטמא , טמא הוא בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו " ( ויקרא י"ג , מ"ו ) .
ידועים הם דברי חז"ל ( נדרים ס"ד : ) " אל נא תהי כמת " ( במדבר י"ב , י"ב ) – אהרון הכהן אומר למשה רבינו להתפלל על אחותם מרים המצורעת . מכאן שמצורע חשוב כמת .
ועוד שלושה אנשים נמנו שם " שחשובים כמת " : עני , סגי נהור ( עוור ) ומי שאין לו בנים .
מהו המכנה המשותף שבינהם ?
לכאורה , היה אפשר להבין כוונת חז"ל שעצם החולי והייסורים הכרוכים בו הופכים את האדם הסובל מעוני " למת מחיים" . אבל הרי לא אמרו " שחולה חשוב כמת " וגם מצאנו שחז"ל התייחסו ליצורים בצורה אחרת . " מה יתאונן אדם חי " אמר ירמיהו הנביא ( באיכה ג' , ט' ) – דיו שהוא חי ( בקידושין פ: ) .
למה יתרעם אדם על הקורות הבאות עליו אחר כל החסד שאני עושה עימו ? שנתתי לו חיים ולא הבאתי עליו מיתה ( רש"י שם ) , כלומר , אין להשוות ייסורים למיתה , ואפילו המתייסר כייסורי איוב עדיין לא נחשב כמת .
מוכרחים אנו לומר אם כן שבדידותו של המצורע – היא הגורמת לו להיות " חשוב כמת " לא זו בלבד שמשלחים אותו מחוץ למחנה ( שלוש מחנות ) אלא " בדד ישב " – שלא יהיו שאר טמאים יושבים איתו ( רש"י ) . התורה כופה עליו בדידות מוחלטת .
וזהו באמת המכנה המשותף של ארבעת הסוגים שהחשיבו אותם חז"ל כמת : עני , מצורע , סומא ומי שאין לו בנים .
מדוע נחשב העני כמת ?
משום שאין לו במה להתפרנס ! וכי הוא סובל יותר מאדם חולה ? אלא הוא שאמרנו , הוא בודד ! אך נשאלת השאלה וכי כלל הוא זה ? האם כל עני הוא גם בודד ? האם מי שלא זכה בבנים חי בבדידות ?
ברם , לא כוונו כאן חז"ל אלא לתת לנו משל לעניים וחשוכי בנים לא זו בלבד שהם חסרים אמצעי קיום הם מוגבלים גם מבחינת הנתינה וכאן מקור הבעייה .חז"ל הבינו , שרק אדם המסוגל לתת לסביבתו יכול להיות קשור עמה בקשר של קיימא . מי שאין בידו להיטיב עם הבריות הרי הוא "יושב בדד" .
האדם שאינו נותן לזולת הוא כמת . עני הנותן לזולת הרי הוא עשיר . מי שמיטב עם הבריות כלם חשובים כבניו .
ובדומה לזה העוור , הקשר שלו עם הבריות אינו קשר אמיתי . הוא חי בתוך חברה שאינו מסוגל להרגיש אותה . הוא קשור עם הסובבים אותו בקשר שכלי , אך לא בקשר רגשי .
זאת לימדונו חז"ל בעומק דבריהם : גם ייסורי איוב אין בכוחם לשלול מן האדם את היקר לו ביותר , את חיותו . אבל האדם הבודד המנותק מסביבתו הוא זה שנחשב כמת .
עלינו להרגיש את הזולת , לשאת עימו בעול , להיטיב עימו – ורק אז נוכל בצדק לשאת את התואר חי .
ג. חודש אייר - חודש החגים בזמננו
הקב"ה זיכה אותנו בחודש אייר בשני חגים : האחד בתחילת החודש " יום העצמאות " – ה' באייר , השני בסוף החודש – יום ירושליים – כ"ח באייר ( ובאמצע החודש ל"ג בעומר – י"ח באייר ) .
כשם שבחג הפסח נגאלנו גאולה פיסית ובחג השבועות נגאלנו גאולה רוחנית כך גם ביום העצמאות נגאלנו גאולה פיסית וביום ירושלים נגאלנו גאולה רוחנית .
ר"ת אייר : אי – ארץ ישראל , יר – ירושלים .
מצאנו רמז בפסוקים הנזכרים כדלקמן : "לא בחיל ולא בכח כי ברוחי אמר ה' " (זכריה ,ב' )
( ה – ה' באייר יום העצמאות , חי – י"ח באייר ל"ג בעומר , כ"ח – כ"ח באייר יום ירושלים ) .
" אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני " ( תהלים קל"ז, ה' ) . ( משני צדי המילה ירושלים , מופיעים האותיות כח ) .
ועוד , אם נספור שבעים יום ( גימטריא – סוד ) מכ"ח באייר – יום ירושלים , נגיע לתשעה באב . הקב"ה הקדים את תאריך הגאולה לתאריך החורבן .
יהי רצון שנזכה כלנו יחד לקבל פני משיח צדקינו ואז הגאולה תהיה שלמה " ושיבנה בית המקדש במהרה בימנו ותן חלקנו בתורתך ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות "
אמן כן יהי רצון . אמן ואמן .